אלבומי ילדים אהובים #1 / ענן על מקל

פורסם בתאריך | 11 בינואר 2014 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

ככל שאתה מתבגר אתה נחשף לדברים רבים יותר ונהיה כהה יותר. בתור ילד יש לעולם פוטנציאל של קסם מיוחד, והפוטנציאל הזה מתגשם בדברים הקונקרטיים שאליהם אתה נחשף: שירים, סיפורים, תכניות טלויזיה, נופים, ילדים אחרים, חוויות. לילדים יש כישרון להתפעל, להיות סקרנים, להתרגש, להיקסם. הדברים שאתה נחשף אליהם כילד מממשים את הפוטנציאל הזה של ההיקסמות שהעולם מציע. בתור מבוגר, דברים לא מצליחים להקסים אותך באותה המידה. אתה מאבד את הרגישות המיוחדת הזאת, את היכלת לשים לב לכל הפרטים הקטנים, את הכישרון לחוות ולתפוס משהו בשלמותו, ואת הפנאי, הזמן והסבלנות לשקוע במשהו לעומק. לשהות בו, להאזין לו בתשומת לב.

זו הסיבה שדברים שחווית כילד נצרבים בזיכרון ונשארים איתך כל החיים. גם אם אני ממשיך לגלות דברים חדשים כל הזמן, ואת חלקם אני אוהב מאוד ומעריך מאוד, הם לא יכולים לתפוס את אותו המקום שתופסים הדברים שאהבתי כילד. את חוויות הילדות אני אסחוב איתי תמיד, ותמיד יהיה להן מקום מיוחד בלב. במובן הזה: ילדים עשויים להיקסם ולהתמכר כמעט לכל מוצר שיתנו להם. הכישרון הוא שלהם בתור מאזינים, ולא של היוצרים שיוצרים עבורם. לכן, מצד אחד, קל למצוא מוצרים לילדים שהם מתחת לכל ביקורת, ולכן, מצד שני, זו גם אחריות גדולה ליצור עבור ילדים: ילדים שיחשפו ליצירה שלך עשויים לחוות את הפוטנציאל של ההיקסמות מהעולם באמצעותה, ולשמור אותה איתם לכל החיים.

ענן על מקל

ענן על מקל מתחיל ביציאה למסע. המנגינה הפותחת את השיר הראשון, "ציידת הנמשים", היא מנגינה של בוקר ושל יציאה לדרך – אנחנו הולכים לגלות מה אנחנו הולכים לגלות היום!. "אל מקומות שטופי שמש, וריקים מאנשים, עמלי יוצאת לבדה לצוד לה נמשים". המשפט שפותח את האלבום מתחיל ביעד – "אל מקומות שטופי שמש וריקים מאנשים" – ורק לאחר-מכן מציג לנו את גיבורת המסע – עמלי. והאלבום מוביל אותנו בתוך המסע הזה, ביחד עם עמלי, וגם בעצמנו, מראשיתו ועד סופו. מהמרחבים הפתוחים, שהשמיים בהם מלאים בניצוצות של נמשים, אל בתי הקפה שמבוגרים יושבים בהם ומפטפטים פירורי "דיבורים של פשטידה". ברחובות עם שמות ארוכים יש אנשים עסוקים עם משקפיים ותיקים, שאוהבים למהר למקומות רחוקים ולהגיע לפני כולם. מהאנייה המפליגה בים הסוער והשחור ומהענן על המקל, שהם בעצם מעבר חצייה בכביש וצמר-גפן מתוק מסוכר – אל החוג לבלט, או אל הבית של סבתא ברכה שממציאה בגדים. המסע שלנו מתגלגל בין נופים דמיוניים, פתוחים וטבעיים לבין נופים עירוניים, בתוך החדר והבית, אל הכיתה ואל הגן. לפעמים, אותו המקום עצמו, הוא גם נוף פתוח וקסום וגם רחוב של עיר.

הרבה שירים באלבום הזה מדברים אל הילדים שלנו, או אל הילדים שבתוכנו, על החוויה הכי מעצבת שאנחנו חווים בתור ילדים: העובדה שאנחנו ילדים והמבוגרים הם מבוגרים. ואמנם אנחנו יודעים, בתור ילדים, שיום אחד נגדל ונהיה מבוגרים בעצמנו, ואמנם אנחנו יודעים, בתור מבוגרים, שכל המבוגרים סביבנו היו גם הם ילדים פעם, וזה לא משהו מיוחד שלנו – אבל העובדה שאתה מתחיל את החיים בתור ילד, וחי הרבה שנים בתור ילד, ורק הרבה זמן אחר-כך אתה נהיה מבוגר, היא חוויה מעצבת. מעניין איך היו נראים החיים האלה, אם היינו מתחילים אותם בתור מבוגרים, ורק אחר-כך נהיים ילדים. בכל מקרה, החוויה המעצבת הזו היא החוויה של החיים כילד בעולם של מבוגרים, וההתבוננות בעולם המבוגרים מנקודת המבט שלך בתור ילד – והשירים של עמלי מבטאים את הרגש הזה בצורה מקסימה ונוגעת ללב, שיש בה קצת עצבות, קצת מירמור, קצת פליאה וקצת צחוק.

כך, למשל, בשיר "תיקים", על המבוגרים הממהרים תמיד, כי הם אוהבים להגיע למקומות רחוקים לפני כולם. או בשיר "פשטידה", על המבוגרים שיושבים בבתי קפה ואומרים פירורים פירורים של דיבורי מה-נשמע מה-נשמע טוב-תודה טוב-תודה. בשיר "חוכמה" עמלי מצליחה מרוב חוכמה להמציא מספרים לא הגיוניים, לתת לכל האותיות שמות חדשים ולקרוא את כל השלטים והפרסומות. "רוצה ורוצה" מספר על אמא שקונה לבתה כל מה שהיא רוצה, ו"איפה כואב" מספר על המבוגרים שתמיד צריך להסביר להם למה את בוכה – כי הרי צריך סיבה מוצדקת בשביל לא להיות ילדה שמחה וצוחקת. סבתא ברכה היא דמות של מבוגרת מצחיקה והמורה לבלט היא מבוגרת מפחידה. שירים אחרים מספרים על הקשר של עמלי עם ילדות אחרות. אנה, ה"קיפודה", שיש לה קלמר בצורת לב, ועמלי רוצה להשאר איתה ביחד-לבד, בלי הסבר מיוחד. סיגל, שעמלי רוצה שיגדל לה "קוקו" כמו שלה. הילדות בחוג לבלט של רות אלוני שהולכות על קצות האצבעות, ואסנת הקטנה שאומרת לעמלי שהיא אף פעם לא תהיה רקדנית כי היא יותר מדי שמנה.

המסע מסתיים בסוף היום, בדרך הביתה, בטון עצוב מאוד. קשה לי להחליט האם מדובר בשיר מפוייס ומלא חמלה, או בשיר שובר-לב ממש. המסע שהיה לנו, היום, עם עמלי, היה מסע מסעיר ומלא תהפוכות. היו בו הרבה רגעים מצחיקים, רגעים עצובים, רגעים קסומים, ורגעים של השתובבות בדמיונות פרועים. עכשיו, הוא קרוב לסופו, לקראת שקיעה, ועמלי חוזרת הביתה. אבל למר קימל היה היום יום רגיל, כמו כל הימים. הוא קנה לחם ולבן במכולת של ליאור והלך לחכות בתור בקופת חולים. הוא היה רוצה להיות סבא של מישהו, אבל הוא לא מכיר אף אחד, ולכן הוא אוכל את הלחם שלו לבד, על הספסל הציבורי, ומאכיל את חתולי הרחוב. הם חולפים זה על-פני זה: היא ילדה שחזרה ממסע, והוא זקן ערירי שחזר מיום נוסף בתור בקופת חולים ועל הספסל הציבורי. הוא מחייך אליה, והיא אומרת שלום. השיר הזה הוא לא רק סוף היום, וסוף המסע של האלבום הזה, אלא גם מפגש בנימים חשופים מאוד, של הילדה עמלי עם הזקנה. היא יודעת מה זה אומר להיות זקן. אולי לא ממש מבינה את זה עדיין. אולי לא כל-כך רוצה לחשוב על זה. אבל יודעת מה זה אומר. וזה עצוב מאוד. אם יש חווית ילדות אחת שיש לה חותם עמוק באמת, היא ההכרה בסופיות החיים. אנחנו מבינים את זה בגיל מאוד צעיר, ומבינים ברגישות רבה, שגם המבוגרים לא כל-כך רוצים לדבר על זה ולהסביר את זה, ואולי שגם המבוגרים לא כל-כך רוצים להבין את זה בעצמם, וזו חוויה קשה. אבל השיר הזה, "מקל סבא", לא אומר את זה ככה, בפנים. הוא רק נותן רמז עדין, עם "שלום" מבוייש של ילדה עם שיער אדום, לזקן שצועד מולה, בסוף היום, ומחייך אליה בחביבות.

רינת הופר כתבה את השירים, ושרים אותם עידן אלתרמן וירדן בר כוכבא ביחד עם דידי שחר שגם הלחין את השירים וטל בלכרוביץ שעיבד אותם. אני חושב שכל השותפים ביצירה של האלבום הזה הבינו, אולי בלי להבין, את האחריות הזו, שיש כשיוצרים עבור ילדים. אני בטוח שילדים שגדלים עם האלבום הזה ינצרו אותו לכל החיים, ושיהיה לו מקום בלב שלהם, שלא יהיה למי שנחשף אליו בתור מבוגר. אני קצת מקנא בילדים האלה. האלבום הזה הוא כל-כך יפה, בגלל שהוא כל-כך פשוט וצנוע. העיבודים לא גרנדיוזיים: פסנתר, אקורדיון, גיטרה אקוסטית. פה ושם מבליח חליל, פה ושם הרמוניקה. לא יותר מזה. ארבעת הזמרים שרים בלי מאמץ, בלי סלסולים והתחכמויות. אין להם קולות גדולים מדיי או וירטואוזיים מדיי, אלא רק כך: שרים. יפה. פשוט.

לפשטות הזו יש יתרון נוסף: היא נותנת לכל אחד מהזמרים אופי ואישיות. ירדן בר כוכבא מספרת על דינה ורדינה וכל הדברים שהיא רוצה ומקבלת בכישרון מהמם, שפשוט שפך אותי מצחוק. כשעידן אלתרמן שר על הבכי, הגבות מתקמרות מאליהן, השפתיים מתכווצות והפנים עוטים הבעה עצבצבה-חמצמצה וחומלת-חתולית שכזו. הטריק, שאלבומי ילדים מוצלחים מבינים, הוא שצריך גיוון – גיוון במילים ובלחנים: קצת עצב, קצת שטות, קצת שמחה, קצת עצבנות. והאלבום הזה הוא מוצלח כי הוא מבין את הטריק הזה. יש בו הן שירים עצובים מאוד (גם במילים וגם בלחן) והן שירים כייפים ומצחיקים מאוד. וצריך גם גיוון בקולות: אתה מקבל את ההרגשה שכל הארבעה נמצאים שם ביחד, שהם נהנים לשיר ביחד ושלכל אחד יש את המקום שלו – אף אחד לא נשאר מקופח ואף אחד לא מתבלט. זה קצת כמו חבורות בתכניות ילדים בטלויזיה – פרפר נחמד, דובוני אכפת לי, טלטביז, אקס-מן או פאוור ריינג'רז – תמיד יש חבורה, שלכל אחד יש כח מיוחד, או אופי מיוחד, ולכל אחד יש את התפקיד שלו – אבל הם חבורה, והם תמיד פועלים ביחד. זו התחושה המשפחתית והחברתית שאתה רוצה לספוג בתור ילד, בשביל לגדול ולתפוס את מקומך בחברה. וכך גם באלבום הזה: לכל אחד יש שיר שהוא שלו, לכל אחד יש אופי קצת אחר ותפקיד קצת אחר, כל אחד הוא לפעמים מקדימה ולפעמים מאחורה, אבל יש הרגשה שהם "בתוך זה ביחד", וזו הרגשה נעימה מאוד.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "אלבומי ילדים אהובים #1 / ענן על מקל"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.