ההשתמטות מצה"ל כסוג של תנועת מחאה חברתית

פורסם בתאריך | 4 ביוני 2012 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

רקע:
לפני כמה ימים התכנסה ועדת קש"ב – קידום השיוויון בנטל, שמטרתה למצוא חלופה לחוק טל שנפסל ע"י בג"ץ. הועדה לקחה לעצמה מנדט רחב יותר, ושמה לעצמה למטרה לפתור בנוסף לבעיית תלמידי הישיבות שתורתם אומנותם גם את בעיית המיעוטים שאינם מתגייסים לצה"ל ואת בעיית המשתמטים. את הכתם הזה כתבתי לפני שקראתי על הועדה, אבל יצא שכתבתי אותו במקרה בדיוק בזמן אקטואלי, והוא נוגע לאספקט מסויים מאוד בדיוני הועדה – מה שנקרא בתקשורת ובכנסת "משתמטים", שאני נמנה על שורותיהם.

הפגיעה שצה"ל פוגע באזרחי מדינת ישראל
התחלתי להרגיש אנרכיסט בעת שירותי בצה"ל מסיבה לא מקובלת – הרגשתי שממני עצמי, כחייל, נשללות זכויות אזרח בסיסיות שלא ראוי לשלול ממני. התחושה הזו איננה מקבלת כמעט שום הד בשיח הציבורי בישראל, ואני חושב שהיא הרבה יותר חמורה ובעלת היקף רחב בהרבה מהייצוג שהיא מקבלת בתקשורת. אני רוצה לנסות להסביר אותה, ולהציע הסברים להיעדרה מהשיח.

הבדלים בין מדינה חופשית לבין מדינה טוטאליטרית
למדינה חופשית ישנם כמה מאפיינים מוכרים וחשובים. הראשון שבהם הוא כמובן הפרדת הרשויות, שהיא מורכבת משכבות רבות של ביזור מוקדי הכוח: במקום שרשרת הירארכית פירמידלית יש מודל מורכב של זרועות בירוקרטיות שונות ומגוונות, כאשר גם בתוך כל אחת מהרשויות כשלעצמה יש מנגנונים של איזון וריסון. בעלי תפקידים שונים מפקחים על בעלי תפקידים אחרים, ואנשים שונים מגיעים ממקורות שונים ומקבלים את סמכויותיהם בהליכים שונים. הם עשויים להיות מונעים מכוחן של אג'נדות ואידיאולוגיות שונות, והם נבחרים על-ידי הציבור, או על-ידי נציגים כאלה ואחרים.
מאפיין נוסף וחשוב לא פחות של המדינה החופשית, הוא הנחת היסוד שיש לאזרח חופש לעשות ככל העולה על רוחו. ההתנהלות של האדם הפרטי במדינה החופשית היא של מי ש"הכל מותר לו". הכל – מלבד אותם דברים מסויימים ומוגדרים היטב שנאסרו עליו באופן מפורש על-ידי החוק. כלומר, החוק נועד להסדיר את העניינים מתוך הנחה שכל מה שהחוק לא הסדיר ולא נגע בו – נתון לשיקולו החופשי של הפרט.
מאפיין שלישי וחשוב בה במידה של המדינה החופשית, הוא הפער האינהרנטי בין החוק הכתוב לבין החוק הנאכף.

מדינה חופשית והפער בין לשון החוק לבין החוק הנאכף
בכל מדינה חופשית מתקיים פער בין החוק הכתוב לבין החוק הלכה למעשה. לעתים קרובות נמתחת בתקשורת בישראל ביקורת נגד מערכות החוק והמשפט על אזלת ידן בהתמודדות עם עבירות כאלה ואחרות. במקרים רבים הביקורות הללו הן בהחלט מוצדקות, אולם במבט רחב וכוללני הפער הלה בין החוק כפי שהוא מנוסח לבין מערכת אכיפת החוק הוא תופעה מבורכת.

מרבית התיקים המגיעים לבתי המשפט מסתיימים בעסקת טיעון או בהסכם פשרה. שופטים נוטים להעדיף את האפשרויות האלה מאשר להכריע בסוגיות בעצמם. מרבית התלונות המגיעות למשטרה נסגרות ללא חקירה, מתוך "היעדר ראיות" או מתוך "חוסר עניין לציבור". מרביתן המכריעה של העבירות הפליליות הבלתי חמורות לעולם איננה מגיעה בכלל לידיעת המשטרה או בית המשפט – קללה גזענית שהטיח פלוני באלמוני, צפירה של נהג בשטח עירוני, סטירה שחטף בחור מבחורה שיצא איתה לדייט, וכן הלאה.

העובדה הזו היא מרגיעה, ומבשרת על מידה של שפיות ומתינות בתוך ההתנהלות היומיומית של מערכות הצדק במדינה דמוקרטית. היא אומרת: עינו של האח הגדול איננה פקוחה תמיד, המדינה איננה מתערבת בכל מה שאזרחיה עושים, ואיננה מתכוונת לפתור להם את כל הבעיות שיש להם זה עם זה. כששופט אומר: תגיעו להסכם פשרה, הוא אומר משהו כמו: אני מעדיף שלא לנצל את הסמכויות שהמדינה העניקה לי, כי אתם ילדים גדולים. תסתדרו. כשמשטרה סוגרת תיק בגלל חוסר עניין לציבור, היא אומרת משהו מעיין: יש לנו משאבים מוגבלים וכוח אדם מוגבל, ואנחנו לא יכולים להתפנות כרגע בשביל למצוא את הארנק שגנבו לך, יש לנו עניינים אחרים, חשובים יותר, לטפל בהם. כשבחורה סוטרת לבחור שהעליב אותה היא עוברת על החוק, אבל היא יודעת שהיא עומדת בעניין הזה מול הבחור ואלוהים, ולא מול מערכות הצדק של המדינה. וחוץ מזה, יכול להיות שזה הגיע לו.

האם זה דבר טוב שהמשטרה לא מטפלת במי שגנב לך את הארנק? כן, זה דבר טוב. זה דבר טוב, כי ההיפך של זה הוא "מדינת משטרה". זה טוב שלא הכל נאכף, שהחבל לא הדוק לחלוטין אלא מעט רופף, ושיש מעט שטח אפור – להתמודד לבד, כמו ילדים גדולים, ולפתח מנגנונים סוציאליים-חברתיים-תרבותיים ואחרים לפתור בעיות. מנגנונים שלא שואבים את כוחם מהסמכות העליונה של המנגנון הזה הקרוי מדינה.

מקור סמכויותיה וכוחה של המדינה
בשורה התחתונה, איך שלא תהפוך בזה, סמכויותיה של המדינה נובעות מכח, אלימות והפחדה. יש הרבה איומים בדרך – אזרחים נזהרים שלא לעבור על החוק מסיבות רבות מאוד. אבל הפחד האולטימטיבי מבוסס על הידיעה שבסופו של דבר המדינה מסוגלת להעניש אותך. זהו פחד מאוד קמאי, חייתי, אינסטינקטיבי. האיום האחרון הוא איום בעונש. ויותר מזה – העונש נאכף בכח פיזי. אילולא היה שם בסופו של התהליך שוטר עם אלה, אזיקים ואקדח – החוק לא היה נאכף. באופן בלתי מודע – גם אזרח טוב ושומר חוק משלם את דוח החנייה בגלל הפחד ההוא: אם לא אשלם את הדוח הוא יגדל, וימשיך לגדול, ואי-אפשר לברוח לנצח. בסופו של דבר, יש למדינה את הכלים לכפות עליי את ביצוע העונש, ובסופו של דבר הכלים האלה מבוססים על שימוש בכוח פיזי. אלים.

מכיוון שסמכויותיה של המדינה מאיימות על האזרח באופן כל-כך דרסטי, ומבוססות על הסכמה כללית להפקיד מרכזים שונים של כוח פיזי ואלים בידיים מסויימות – מכיוון שכך, הידיעה שישנו שטח אפור לא מבוטל, שמאפשר לנו, כחברה, להתמודד עם עבירות קלות בעצמנו, בכלים חברתיים ואחרים, ולא דרך מנגנוני המדינה – הידיעה הזו היא ידיעה משמחת ומנחמת.

צה"ל כמדינה טוטאליטרית
חיילים בצה"ל הם אזרחים של מדינת ישראל שכל ההווייה הזו של החיים במשטר דמוקרטי נשללת מהם. אין בצה"ל ולו שמץ של הפרדת רשויות – המפקד שלך הוא גם השוטר שלך וגם השופט שלך, והמפקד שלו – כלומר, מי שנמצא מעליך בשרשרת הפיקודית, במבנה של הירארכיה פירמידלית – הוא הגורם היחיד שניתן לערער אליו על פסיקות המשפט. היעדר הפרדת הרשויות בצה"ל הוא עניין מוחלט ובלתי מתפשר לחלוטין.
בצה"ל כמעט ואין פער בין החוק הכתוב לבין החוק הנאכף. נכון יותר, הפער הזה נתון באופן שרירותי לחלוטין לגחמותיו של המפקד שלך: הוא רואה אותך כל הזמן ויודע על כל עבירה שאתה עובר, ויש לו את הסמכות ואת הכלים לשפוט אותך ולהעניש אותך על כל עבירה.
לסיום, ואולי החמור מכל הוא – שבצה"ל החוק הוא אבסולוטי, ונקודת המוצא שלך כחייל היא שאתה לא אדם חופשי. אתה לא יכול להניח ש"מותר לך" לנהוג כך או אחרת, משום שהחוק מתייחס לכל פן בהווייה שלך, לעניינים הפרטיים ביותר, היומיומיים ביותר, הטכניים ביותר – הכל מוכתב מלמעלה. בכל רגע נתון, כל אספקט של ההתנהלות שלך, אמור להיות מוכתב לך ע"י החוק הצבאי והפקודה. מדד נוסף לחופש שמדינה מציעה לאזרחיה הוא מידת המתאם שבין חומרת הפשיעה לבין חומרת הענישה. אמנם אין בצה"ל מלקות ולא גזר-דין מוות, אבל העונש החמור ביותר שמדינה דמוקרטית יכולה לתת לעברייניה – כליאה – ניתן בצה"ל כמעט מבלי משים. זה נקרא "שבת", או "ריתוק", אבל כפשוטו, צה"ל מטיל עונש מאסר על עבירות זניחות כמו נעליים לא מצוחצחות. זה בהחלט לא "מידתי".
אני חושב שהדבר שמדיר את מנוחתי במיוחד בעניין הזה, הוא העובדה שכל זה נכפה עליך מכח חוקי מדינה. כשאתה עובד והבוס שלך דורש ממך – אתה לא חייב לעשות את זה, אתה יכול להתפטר. כשאתה חייל והמפקד שלך פוקד עליך – לפקודה שלו יש מעמד של חוק מדינה, וכשאתה מסרב פקודה אתה נהיה עבריין, וניתן להטיל עליך עונש ולאכוף את ביצועו.

לאורן של בעיות שנדמה על פניו שהן חמורות בהרבה, הבעייה הזו לא נשמעת מזעזעת במיוחד, אולם אני חושב שיש בזה משהו מזעזע מאוד: במשך שלוש שנים אזרחים בישראל אמורים לחיות ממש כמו אסירים במחנות של עבודות כפייה – מה אתה לובש, איך אתה מתגלח, איך אתה פונה אל הגבוהים ממך בדרגה, ומה אתה עושה בכל שעות היממה – הכל מוכתב לך. אתה פשוט לא חופשי לבחור מה לעשות עם החיים שלך. זה מזעזע.

למה הטענה הזאת לא מקבלת הד תקשורתי
השירות בצה"ל לא נתפס כעניינו של הפרט המשרת באף אחד מהצדדים המדברים על צה"ל ועל השירות בו. הן הצד הציוני הפטריוטי והן הצד הפוסט-ציוני או פרו-פלסטיני תופסים את החייל כחלק מן המערכת וכמי שמייצג את המטרות הציוניות ואת האידיאולוגיה של המדינה. חוגים ציוניים באים בטענות כלפי מי שאיננו מתגייס על כך שהוא איננו תורם למדינה ולעם, ואיננו שותף למטרות הקולקטיביות, ואילו החוגים האנטי-מיליטריסטיים באים בטענות כלפי החיילים כמי שמיישמים את המדיניות הישראלית בשטחים. אף אחד מן הצדדים לא מזהה ניגוד אינטרסים או מאבק כלשהו בין החייל לבין המנגנון שבו הוא משרת.
אנשי שמאל רדיקליים רואים בכיבוש פשע כל-כך חמור, שמבחינתם כל מי שמשתף פעולה ולוקח חלק במערכת הצבאית נוטל באשמה כלשהי לנעשה שם. ומכיוון שמה שקורה שם הוא כל-כך חמור, מעמדם המשפטי וזכויותיהם של החיילים עצמם לא מקבלים שום תשומת לב. אנשי ימין רואים בפעילותו המבצעית של צה"ל צורך כל-כך חשוב ואינטרס כל-כך רחב, שמבחינתם כל מי שאיננו לוקח חלק במערכת הצבאית בוגד במדינה ובערכיה. ומכיוון שהמטרות הבטחוניות עליהן צה”ל אמון הן כל-כך חשובות, "בעיות אישיות" של החיילים זה לא ביג דיל.

למה ראוי שהטענה הזו תקבל הד תקשורתי
נהוג לחלק את אלה שאינם מתגייסים לשתי קבוצות: סרבנים ומשתמטים. סרבנים הם צעירים שאינם מתגייסים ממניעים אידואלוגיים, מתוך התנגדות למטרותיו של צה"ל ולפעולותיו, ומתוך סירוב לקחת בהן חלק. משתמטים הם צעירים שאינם מתגייסים ממניעים אגוצנטריים, בגלל פינוק, מטעמי נוחות, או מחוסר נכונות להתאים את עצמם לדרישות המערכת הצבאית.

אני רוצה לטעון בזה, שכל אתם הקרואים "משתמטים", מונעים מכוחה של אידיאולוגיה מגובשת ובהירה, אלא שעל פי רוב הם נעדרי מודעות פוליטית ואידיאולוגית, ואינם יודעים לנסח את התפישה שלהם היטב. התנועה הרחבה כל-כך של השתמטות מצה”ל מטעמים אישיים, היא המאבק הגדול ביותר על זכויות אזרח ועל חירות במדינה שלנו. אחוזים משמעותיים מאוד מהצעירים שלנו קובעים למעשה קביעה אידיאולוגית נחרצת, שמשמעותה: מדינה דמוקרטית, מדינה חופשית, איננה יכולה להפקיע את זכויות האזרח שלנו ולשלול מאיתנו את כל החירויות שלנו למשך שלוש שנים תמימות. אנחנו רוצים לבחור מה ללבוש, לבחור איך להתגלח, ולבחור בעצמנו מה אנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו ואיך אנחנו רוצים לנצל את הזמן שלנו. אנחנו לא רוצים שהמדינה תקבע עבורנו כל פרט ופרט – אפילו את האינטימיים והפרטיים ביותר – במשך שלוש שנים. אנחנו נאבקים על זכותנו לנהל חיים חופשיים במדינה דמוקרטית.

כשלא רוצים לתת למישהו את הזכויות שלו, אומרים עליו שהוא אגואיסט, או שהוא מפונק. הגזירה שגזרו צארים וקיסרים ברוסיה ובאוסטריה על היהודים, שחייבה אותם לשלוח את בניהם לשרת בצבא, נחשבה לאחת הגזירות האיומות ביותר. ולא בכדי. לחיילים אין זכויות. חיילים נאלצים להרוג והם עלולים למות. להיות חייל זה חרא. כשמישהו מסרב להיות חייל מתוך דאגה לעצמו – הוא איננו אגואיסט. מדינה דמוקרטית לא יכולה לכפות דבר כזה על האזרחים שלה, וזה בכלל לא משנה אם הם מזדהים עם המאבק הצבאי שהיא מנהלת או לא.

הכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "ההשתמטות מצה"ל כסוג של תנועת מחאה חברתית"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.