על מה באמת נאבקים הלהט"בים?

פורסם בתאריך | 7 בפברואר 2014 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

אתר מידה נתן לאחרונה במה למאמר מאת מחבר בשם אברהם תומר, בנושא המאבק של לה"טבים על הכרה בנישואין חד-מיניים. אינני חושב שאתר מידה או המאמר עצמו ראויים לתגובה כלשהי, ומכיוון שמדובר בדעה זניחה ושולית שמתפרסמת על במה זניחה ושולית, לא הייתי מזכה אותם בהתיחסות.

אולם כיוון שמדובר, למרות הכל, בבמה ציבורית שיש לה קוראים רבים, ולא על קבוצת פייסבוק סגורה או על מסגרת פרטית כלשהי, הרגשתי צורך להגיב לדברים באופן ציבורי. קשה לסבול את הרעיון שדברים מהסוג הזה יקבלו במה באתר שמבקש להיות מכובד וראוי, וישארו ללא מענה.

אברהם תומר פתח את מאמרו בגילוי המרעיש שהמאבק של להט"בים על הכרה בנישואין חד-מיניים הוא חלק ממאבק כללי על דמות החברה, ולא רק מאבק טכני להשגת זכויות חומריות. המאבק ארוך השנים של הקהילה הגאה נגד הדרה, שנאה ואפליה הוא אכן מאבק שחלק גדול ממנו הוא סמלי: באילו ביטויים מותר להשתמש בשיח הציבורי ואילו ביטויים אינם ראויים להישמע; איך צריך להבין ולחשוב על שונות מינית ומגדרית; איך צריך להתייחס למוסדות חברתיים ולקונבנציות חברתיות שיש בהם הדרה ואפליה כלפי להט"בים כגון נישואין, הורות ואהבה וכן הלאה.

אבל המאבק הזה איננו סמלי בלבד, וצריך להזכיר את זה לפני כל דבר אחר: זהו גם מאבק של הישרדות, משום שלהט"בים חשופים לפגיעות ממשיות, והם נמצאים בסיכון מפני אלימות, בריונות, תקיפה, אפליה ושנאה. גם במישור הסמלי עדיין יש צורך להביע מחאה – שוב ושוב ושוב, בפעם האלף – נגד ביטויים של שנאה והדרה. ביטויים שהמאמר של תומר גדוש בהם במידה מבהילה.

כך, למשל, לפני שבכלל אפשר להתחיל לדבר על ההכרה בזוגות נשואים, צריך להתריע נגד ביטויים כמו "ניסיון של החברה הלהט"בית לקבל דריסת רגל במרחב הציבורי", או ביטויים כמו "כמובן, רבים מהחד-מיניים אינם מזדהים עם מטרותיה של הקבוצה הגאה, ואינם רואים צורך לנופף בנטייתם המינית בראש חוצות". כשמקדמי המאבק בעד הכרה בנישואין חד מיניים מכונים על ידי כותב המאמר "הקהילה הגאה" (במרכאות כפולות), איך אפשר להתייחס ברצינות לאג'נדה שלהם או לאג'נדה של מי שמתנגד להם?

בניגוד לדבריו של תומר, אין שום סתימת פיות או השתקה של עמדות שמרניות בישראל. אולי ההפך הוא הנכון. מה שכן יש הוא מאבק עיקש ונמשך למנוע התבטאויות פוגעניות, כמו "עצם הלגיטימיות של הנטייה החד-מינית מוטלת בספק". כשמישהו חושב לנסח אמירות כאלה באופן פומבי, מוטב לו לסתום את הפה בעצמו, בלי שמישהו יבקש ממנו לעשות זאת.

ברכות, הוא לא נגעל מאיתנו

כך, למשל, אף אחד לא רוצה לשמוע שכותב המאמר איננו הומופוב ושהומואים לא דוחים אותו. באמת? אנחנו לא דוחים אותך? מדהים. אתה כל-כך נאור. יש איזושהי קבוצה אחרת, שמישהו היה מעלה על דעתו לכתוב באופן ציבורי שהיא איננה דוחה אותו? מה אני אמור לחשוב על חבר במפלגה ימנית במדינה אירופאית כלשהי, שיפתח נאום במילים: "אני לא אנטישמי, אני לא שונא יהודים והם לא דוחים בעיני. יש לי אפילו חברים יהודים".

ולמה אנחנו צריכים לשמוע שאם בנו של המחבר יצא מארון זה יעורר בו צער? אני בהחלט יכול להבין את הצער, אבל לא מדובר בבלוג אישי שבו המחבר מספר באופן אינטימי על רגשותיו ובעיותיו – מדובר במאמר שדן בסוגיה פוליטית. יש קבוצה אחרת שמישהו היה מעלה על דעתו לכתוב באופן ציבורי, במסגרת דיון פוליטי, שהוא היה מצטער לשמוע שבנו משתייך אליה? ושהוא לא חושב שבנו הוא "אדם נחות" בגלל זה? אני מקווה שבנו של הכותב לא יגדל להיות הומו (או, חס וחלילה, טרנס), אפילו שהמחבר לא יחשוב עליו כנחות.

כשתומר כותב ש"כמעט שאין כיום ויכוח לגבי הצורך החברתי להכיל את בעלי הנטיות החד-מיניות ולסייע להם להשתלב בחברה על אף שונותם" – הוא טועה, יש על זה ויכוח חמור. בעלי זהויות מיניות ומגדריות לא נורמטיביות לא מבקשים מאף אחד להכיל אותם ולסייע להם להשתלב בחברה ("על אף שונותם"). מה שאנחנו מבקשים זה שהחברה תשתנה.

אנחנו מבקשים שהחברה תתאים את עצמה אלינו (על אף שונותה). אנחנו מבקשים מהחברה להפסיק להיות מגבילה, מדירה ומוגבלת. אנחנו לא נכים שמבקשים שמישהו יעזור לנו להיכנס לבניין עם מדרגות. אם כבר, אפשר לתאר את החברה ההטרונורמטיבית בתור חברה נכה, שאנחנו מנסים לעזור לה ולהסיר עבורה את המדרגות מהכניסות לכל הבניינים.

שווים או לא

תומר מדבר על הגישה הליברלית, ועל הגבולות שבין חופש הפרט לבין רשות הרבים. הוא מסביר מדוע יש לחברה זכות וצורך להתערב בנושאים הנוגעים לרשות הרבים, וטוען שנישואין (בשונה מזוגיות) הוא מוסד חברתי שיש למדינה עניין להסדיר, משום שלתא המשפחתי יש מספר תפקידים בהם הוא משרת את החברה. הוא טוען, ושוגה, שיש מודל של תא משפחתי "קלאסי" (איש ואישה שיולדים את ילדיהם ומגדלים אותם), וממשיך לטעון, ולשגות, שאת המודל הזה הציבו חברות שונות לאורך ההיסטוריה וטוען שוב, ושוגה שוב, שהמודל הזה הוא המתאים ביותר למילוי התפקידים הללו ולשמירה על יציבותה של החברה. לא אטרח להתנגח בכל השגיאות הללו משום שברור שהמחבר איננו מבין בתחום ושהוא כותב מתוך בורות, דעות קדומות ודימויים שעל ברכיהם התחנך. אבל הייתי מצפה ממי שכותב מאמר לאמץ עמדה צנועה יותר ולהכיר במגבלותיו.

בעיקר לא אטרח להתנגח משום שלכל השאלות הללו אין כלל חשיבות. הדיון היחיד הוא, כפי שנכתב בהמשך המאמר, בסימון של "מודלים נורמליים". הדיון הוא "מהם הסמלים שהחברה שלנו רוצה לקבל?". ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מהווה אפליה כלפי אזרחיה הערבים, משום שהם אינם יכולים להזדהות עם סמליה. ההגדרה של מוסד הנישואין כמוסד בין גבר סיסג'נדר לאישה סיסג'נדרית מהווה אפליה כלפי אזרחיה הלהט"בים משום שהחברה מגדירה את מוסד הנישואין – את הקונספט של "התא המשפחתי" – בתור משהו שהם אינם יכולים להוות, ליהנות ממנו או לקחת בו חלק. זה כל הדיון כולו: האם החברה הישראלית רוצה לחשוב על חבריה הלהט"בים כשווים או לא. מי שמקדם את המאבק בעד הכרה בנישואין חד-מיניים, מבקש מהחברה בישראל הכרה בו כשווה. זה אכן מאבק סמלי. כל יתר הפילפולים מסביב מיותרים.

משפחה להט"בית היא משפחה נורמלית?

ישנם טיעונים רבים שראוי לדון בהם ברצינות לפני שמקבלים את המשפחה החדשה לחיק החברה: הטיעון הסוציאליסטי שדואג לרווחתן של הנשים הפונדקאיות וטוען שהבחירה להביא לעולם ילדים עבור אחרים לא באמת חופשית וכרוכה בהחלשה וניצול של נשים; יש תהיות לגבי רווחתם של ילדים שגדלים במשפחות חדשות (ובניגוד לדברי המחבר, נערך מחקר נרחב ומקיף מאוד לגביהן ויש הסכמה די גורפת שאם ילדים גדלים במשפחה מתפקדת ותומכת, לא משנה מה ההרכב שלה, הם לא סובלים מבעיות או קשיים מיוחדים); יש מי שטוען שמוסד הנישואין הוא מושג ספציפי ומוגדר, ושאין מקום להרחיב אותו עד אין גבול; יש כאלה שרואים במוסד הנישואין כטקס דתי שיש לשמור עליו בדמותו; יש כאלה שמתנגדים לכל סוג של הכרה מוסדית בנישואין, משום שאין למדינה מקום במסגרות האישיות והאינטימיות של האזרח.

אלא שהדיון של תומר לא נתן מקום של כבוד לאף אחת מהשאלות הללו. הדיון שלו עוסק אך ורק בהיבט הסמלי. או במילים שלו: האם הבית שמקימים להט"בים הוא שווה בכל מובן לכל בית נורמלי אחר, והאם תיווצר אווירה ציבורית לפיה כל התאים המשפחתיים שווים. או במילים אחרות, האם משפחות להט"ביות תיחשבנה שוות במעמדן למשפחות "נורמליות"?

תומר סבור שהתשובה לשאלה הזו היא שלילית, אולם בשורה התחתונה הוא לא מציע אפילו חצי נימוק. כנראה משום שאין לתשובה הזו שום נימוק. בסופו של דבר, כאמור, כל הדיון שלו הוא דיון סמלי, ודיונים סמליים הם דיונים על דימויים, על קונבנציות, על הדרכים שבהן אנשים תופסים את החברה שלהם ואת מוסדותיה. חלקנו רוצים לדמיין את החברה שלנו, לחשוב עליה ולתפוס אותה כחברה שמרנית, מסורתית ודתית, וחלקנו רוצים לדמיין אותה ולחשוב עליה כחברה שוויונית, נטולת הדרה ובלתי מפלה. זה כל העניין כולו.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "על מה באמת נאבקים הלהט"בים?"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.