למה אני אוכל דבש

פורסם בתאריך | 24 בפברואר 2014 | 6 תגובות | תגובות בפייסבוק

בקרב הדור החדש של הטבעונים בארץ, נהוג להדגיש שגם דבש זה לא טבעוני. חד וחלק, ואין מקום לדיון. אני זוכר שלפני עשר וחמש עשרה שנים, הדיון על דבש היה הרבה יותר אמביוולנטי, ויש לזה סיבות טובות. בכלל, אני חושב שלא כדאי לחשוב על טבעונות כמו שחושבים על כשרות. כל הגוונים שבין צריכת מזון מהחי ללא מחשבה שניה, לבין הקדשת מחשבה למזון שאנחנו צורכים, הם חיוביים, וכדאי להקדיש מחשבה במקום להכתיב נורמות ולקבע עקרונות. "דבש זה לא טבעוני", אמירה שאני נתקל בה יותר ויותר, היא אמירה מטמטמת. אני טבעוני, ואני אוכל דבש.

הסיבה המתודולוגית
יש שלוש סיבות שבגללן לא כדאי, לדעתי, לחשוב על דבש בתור "לא טבעוני". הסיבה הראשונה היא הסיבה המתודולוגית. אם דבורים אכן נפגעות, אז הן נפגעות בתעשיית הדבש פחות ממה שחקלאות מן הצומח פוגעת בחרקים ובפרוקי רגלים אחרים. גם החקלאות האורגנית ביותר, הפרמאקלצ'ר השורשי ביותר, מבוסס על שימוש אינטנסיבי מאין כמוהו של הרג ופגיעה בחיות קטנות. כל הנימוקים וההסברים שאני מכיר, לגבי ההבדל בין דבש לבין חקלאות מהצומח, הם הסברים קלושים ביותר. אם נניח שאין שום הבדל שהוא בין חרקים לבין יונקים, אם נניח שהפגיעה בחרקים היא בלתי מוסרית בדיוק כמו הפגיעה ביונקים – אז המסקנה ההכרחית היא שחקלאות מהצומח בכל צורותיה גורמת יותר סבל, יותר הרג ויותר פגיעה מאשר החקלאות המבוססת על החי. אנחנו טוענים, למשל, שצריכת ביצי סוללה היא אכזרית יותר מאשר צריכת בשר בקר, משום שהיא כרוכה בגרימת סבל ובהרג רבים יותר. למי שעובר את התהליך מצמחונות לטבעונות, ולקורניבורים שנחשפים לאידאולוגיה הטבעונית לראשונה, קשה לעשות את הסוויטצ' המחשבתי הזה: ביצים נתפשות בתור דבר "טבעי" יותר, ולגיטימי יותר, מאשר בשר בקר. לבשר יש דימוי של דם ושל רצח מלכתחילה, ולביצים אין דימוי כזה. אבל כשבוחנים את התעשייה עצמה, את ההשלכות שלה על הקרבנות, את האופן שבו היא מתנהלת – מסתבר שביצים גורמות עוול חמור יותר מבשר בקר. באותו האופן, קשה מאוד לעשות סוויטצ' בראש, אבל אם באמת אין שום הבדל שהוא בין יונקים לבין פרוקי רגלים, אז תעשיית המזון מהצומח היא הרבה יותר אכזרית מתעשיית המזון מהחי. היא כרוכה בגרימת הרג רב לאין שיעור, שימוש בחומרים מזעזעים שגורמים לסבל בל יתואר, וניצול ציני לחלוטין של בעלי החיים הקטנים הללו.

ההבנה הזו, שהיא נכונה מבחינה עובדתית, גוררת שינוי יסודי בכל הערכים שלנו. אי אפשר לגדל מזון מהצומח בלי לפגוע בחרקים. אי אפשר להימנע מכל המזונות. רוצה לומר: זו דרך הטבע. החיים שלנו כרוכים בהרג של אחרים. כך פועל העולם, ואין מה לעשות לגבי זה. אם נותנים לפרוקי רגלים יחס זהה לזה שנותנים ליונקים, אז נשמטת הקרקע מתחת לכל האידאולוגיה הטבעונית. אי אפשר לדאוג לדבורים בתעשיית הדבש אבל להתעלם מחרקים בתעשיית החסה. מבחינה מתודולוגית, לא רק שאין זה הכרחי להימנע מדבש – אלא שזה הכרחי שלא להימנע ממנו. טבעונים חייבים להסכים לאכול דבש. אם דבש זה לא טבעוני, אז גם חסה היא לא טבעונית. ואם גם חסה היא לא טבעונית, אז אין הבדל מבחינה ערכית בין צריכת מזון מהחי בכלל, לבין צריכת מזון מהצומח. אם דבש זה לא טבעוני, אז טבעונות היא אידאולוגיה מתאבדת ואין לה זכות קיום.

הסיבה המהותית
העניין הוא, שחרקים הם לא כמו יונקים מכל בחינה שהיא. למעשה, אפילו עופות הם לא תמיד זהים ליונקים, ובעלי חיים פרימיטיביים יותר (דגים, זוחלים, רכיכות) הם שונים אלה מאלה יותר ויותר. ההבדלים בין בעלי החיים השונים הם מהותיים לדיון אודות מוסר וזכויות. מהותיים עד כדי כך, שכל הדיון בביואתיקה צריך להסתמך בראש ובראשונה עליהם. כלומר: על תיאור מדויק ככל הניתן של התכונות שיש להם. ההבחנה בין "בעלי חיים" לבין אורגניזמים אחרים היא לא כל-כך פשוטה כמו שנדמה, וביולוגים מבחינים בין ממלכות שונות של אורגניזמים לפי תכונות שקשורות במבנה התא ובתפקודו – דברים שאינם מעניינים אותנו כלל. טבעונים רבים טועים לחשוב ששמרים הם בעל-חיים, ולכן נמנעים מלאכול אותם מטעמי מוסר כביכול. בחירה כזו היא פשוט טיפשית, כי אפילו אילו היו השמרים מוגדרים כבעלי חיים, אין ספק שהם אינם בעלי זכויות. אלמוגים הם בעלי חיים, והם בעלי "צרכים" בדיוק באותה המידה ובאותו האופן שצמחים הם בעלי צרכים. כלומר: אין להם צרכים, ולכן גם אין להם זכויות. הגבול המטושטש שטקסונומים מתלבטים לגביו, בין מה שנחשב "בעל חיים", לבין מה שנחשב, למשל, פטריה (כמו שמרים), ממש לא אמור לעניין אותנו.

בקצרה: האמירה המדויקת איננה – "לבעלי חיים יש זכויות", (כלומר: לכל בעלי החיים ורק לבעלי החיים), אלא – "למי שיש צרכים יש זכויות", ובנוסח אחר – "זכות היא נגזרת של צורך". עכשיו, זה נכון שאנחנו לא יודעים בוודאות מה חרקים חווים ומה הם לא חווים, וגם על זה יש דיון. מהמקורות שאני קראתי, מצאתי שוב ושוב התפעלות מהכישורים המיוחדים שיש לפרוקי רגלים מסוימים. למשל, דבורים. הן מסוגלות להעביר מידע, להתארגן, להגיב וכו' – הכל ברמת דיוק גבוהה מאוד. אולם, כל הכישורים הללו, שאינם מעידים על שום סוג של אינדיבידואליזם, מעוררים ביתר שאת את הפולמוס הביו-פילוסופי על אינסטינקט ותודעה. הכישורים הללו לא אומרים לנו דבר על החוויה שיש לדבורים. החוויה שהן חוות – איך החיים שלהן נחווים על-ידן, מנקודת המבט שלהן – היא שאלה פתוחה לחלוטין, וליתר דיוק, נראה לי שאי אפשר לטעון אלא, שהחוויה שלהן היא שונה מהחוויה שלנו בכל מובן שהוא. האופן שבו הן חוות את החיים שלהן ואת העולם הוא כל-כך זר לנו, עד שאין לנו שום יכולת שהיא לדמיין אותה, להבין אותה או להזדהות איתה.

אם לסכם את כל זה, הטענה הראשונה היא, שדבורים אינן זכאיות ליחס מוסרי רק מעצם העובדה שהן מוגדרות כ"בעלי חיים". אלמוגים מוגדרים כבעלי חיים והם קולטים את הסביבה ומגיבים אליה בדיוק ברמה שצמח עושה זאת. אם דבורים זכאיות ליחס מוסרי, זה רק בגלל שיש להן צרכים – אבל אנחנו לא יודעים איזה צרכים יש להן, וכל ניסיון להשליך עליהן צרכים דומים לשלנו, או כאלה שנובעים מהזדהות ומהנחות מוצא אנתרופומורפיות, הוא ניסיון כושל ובעצם קצת תמים וילדותי. יש לי סיבות טובות מאוד להניח שבני אדם זולתי סובלים ונהנים כמוני, ועל כן, שראוי להעניק להם יחס מוסרי דומה לזה שאני רוצה לקבל. יש לי סיבות משכנעות מאוד לחשוב באותו האופן גם על יונקים אחרים. אני יודע שכלב חווה הנאה וסבל, ואני יודע מתי הוא סובל ומתי הוא נהנה. על דבורים אין לי שום ידיעה כזו ושום הבנה כזו. זה לא נובע מאדישות לגורלן או מחוסר באמפתיה, אלא מהעובדה האמתית, שכשאני חושב שאני יודע מה טוב להן ומה רע להן – אני סתם מדמיין את זה.

הסיבה הפוליטית
אני חוזר לטענה הראשונה שלי: בקרוב ייאסר להחזיק יונקים ועופות בכלובים ושחיטה תהיה עבירה פלילית. שינויי החקיקה האלה, והצלת בעלי החיים מהטבח, יהיו תוצאה של שינוי תודעתי בדעת הקהל הציבורית. הדברים הללו יעשו בלתי חוקיים הרבה לפני שרוב הציבור יעבור לטבעונות, כשם שנשים קיבלו זכויות הרבה לפני שהחברה הפסיקה להיות פטריאכלית והעבדות בוטלה לפני שמרבית בעלי העבדים שחררו את העבדים שלהם. אנחנו נאבקים על דעת הקהל ולא על הרגלי הצריכה. הרגלי הצריכה הם רק אמצעי. מדובר באמצעי חשוב, כמובן, ואנחנו רוצים שכמה שיותר אנשים יעברו לטבעונות, אבל עיקר תשומת הלב שלנו צריכה להיות על הפתק שהם ישימו כשיהיה משאל עם, או על המפלגה שהם יצביעו עבורה כששחרור בעלי החיים יהיה הנושא העיקרי בסדר היום של הבחירות לכנסת. זה יותר חשוב מאשר מה שהם אוכלים היום לארוחת הבוקר.

מכיוון שכך, לא כדאי לחשוב על טבעונות בתור סוג של כשרות, ולא כדאי לקבוע מה "כלול" בתפריט ומה "לא כלול" בתפריט. תמיכה אידאולוגית בביטול הטבח היא יותר חשובה מאשר שינוי הרגלים. אלה שטורחים לברר על כל E-406 האם הוא עשוי משריון של חיפושית או מקרניים של שור, וקובעים שאין הבדל בין צריכת במבה שיש בה חומר משמר שהפיקו במפעל שמרסס נגד מקקים, לבין צריכה של כבד אווז, כי "בסבל כולם שווים" – לא רק שאינם מקדמים את המטרה, אלא שהם מעכבים אותה. אני מזדהה עם עגלים ואפרוחים: כי הם חמודים, כי הם דומים לי, כי הם משתוקקים ונהנים ומפחדים ואוהבים וסובלים וכואבים ומתענגים ומתחרמנים ומתלהבים בדיוק כמוני. אני דואג להם ורוצה את טובתם, בגלל שאני מסוגל להבין אותם ולהזדהות איתם. אני לא מסוגל להזדהות עם דבורים, ואם אני חושב שכן – זה לגמרי בראש שלי. הן לא מתנהגות ולא מגיבות ולא חוות את החיים שלהן כמו שאני חווה את שלי. אין להן רגשות דומים ולא צרכים דומים. לא צריך לפחד מאמפתיה בתור מדד לערכים מוסריים. להפך, צריך להתבסס עליה.

השורה התחתונה, בעיני, היא גם, שדבש צריך להיות "כשר", כמו E-406 וכמו שמרים – כי אין בעיה אמתית לצרוך אותם. אבל יותר מזה – השורה התחתונה היא, שלא צריך לקבוע מה "כשר" ומה "לא כשר", אלא להגיד: המטרה שלנו היא לעורר מודעות, לחשוב על מה שאנחנו צורכים ועל ההשלכות של זה. להבין מאיפה המזון שלנו מגיע ומי נפגע בתהליך היצור שלו. במקום להגדיר גבולות וחוקים לטבעונות "כשרה", צריך לעודד כל סוג של ביקורת, וכל סוג של צריכה מודעת. במלים אחרות: זו טעות מתודולוגית, מהותית, פוליטית וטקטית, "להחליט" שדבש זה לא טבעוני. ולכן, אני טבעוני, ואני אוכל דבש.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "למה אני אוכל דבש"

6 תגובות בבלוג על "למה אני אוכל דבש"

  1. איתי
    24 בפברואר 2014 @ 19:25

    מצטרף.. לא מצליח להבין את הטאבו הגדול בדבש, ולא כיצד משווים אותו לסבל בעלי חיים מפותחים שידוע לנו שמסוגלים לחוות רגשות, כאב, וסבל..
    לפחות עד שלא יתגלה שגם פרוקי רגליים חווים רמות זהות או לפחות גבוהות של רגשות כאלו.

  2. נירוס
    24 בפברואר 2014 @ 20:24

    תודה :)

    צריך להודות שיש על זה פולמוס, ואנחנו לא יודעים מה בדיוק חרקים חווים. מצד אחד, קשה לי להאמין שיתגלה אי פעם משהו כזה, אבל מצד שני, אם בסופו של דבר ישכנעו אותנו שיש לחרקים חוויה מורכבת ודומה לשלנו, זה באמת יטרוף את כל הקלפים ויאלץ אותנו לחשוב על הכל מחדש.

  3. ירון
    27 בפברואר 2014 @ 00:35

    לא לוקח מה שלא שלי. ככה פשוט.

  4. אהרל'ה
    22 ביוני 2014 @ 00:45

    e-406 זה אגאר. עושים אותו מאצות.

  5. נירוס
    22 ביוני 2014 @ 16:03

    טוב לדעת :)
    כתבתי אותו כ-E גנרי, בשביל הרעיון, לא העמקתי…

  6. משה יהודאי
    23 ביולי 2017 @ 03:45

    קנה המידה העיקרי לגבי הגישה האתית כלפי צריכת בעלי חיים ותוצרתם – צמחונות וטבעונות על כל דרגותיהם – אינו צריך להיות מידת הסבל הנגרם להם – גורם חשוב ביותר כמובן – אלא הסבל הנגרם לנו, לכל אדם ואדם, כתוצאה מצריכה זו.
    על כן אין טעם בקביעת כללים כלליים, אלא בהשארת ההחלטה בדבר נוהגי הצריכה הזו לאינדיבידואל.
    סובלנות בעניין זה גם היא חשובה מאד.
    משה יהודאי רעננה m807ym@ gmail.com
    23.7.17

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.