אלבומי ילדים אהובים #2 / החגב שאהב

פורסם בתאריך | 17 במרץ 2014 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

החגב שאהב הוא אחד מאלבומי הילדים הטובים ביותר שאני מכיר, ולצערי, נדמה לי שלא הרבה ילדים מכירים אותו. אני אוהב להקשיב לו, קודם כל, בגלל שהוא ממש מצחיק אותי, ולמרות שהקשבתי לו כבר מיליון פעמים, הוא מצחיק אותי בכל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה. ולצחוק, מסתבר, זה ממש כיף. ליתר דיוק, יותר מאשר "החגב שאהב" מנסה להצחיק, הוא פשוט מלא בשמחת חיים שטותית וכייפית.

בכלל, שטות ואבסורד הם בעלי כוח משיכה מיוחד. בקבלה אומרים שהשטות מגיעה ממקום שהוא נעלה על השכל הישר ועל הרצינות. ההשתטויות האבסורדיות ב"אליס בארץ הפלאות" הופכות אותה ליצירה עמוקה ומורכבת במיוחד, ואי ההיגיון שלה הוא ההיגיון המסובך ביותר שיש, ובזכותו היא יצירה על זמנית. פו הדוב ניחן ברוח שטות אי-הגיונית דומה. גם החגב שאהב הוא כמעט על זמני, לטעמי, מאותה הסיבה.

מה שנותן לשטות את כוח המשיכה שלה הוא ההיגיון הפנימי שהיא יוצרת. כלומר, ההזדמנות שהיא נותנת לחשוב על העולם ועל ההתרחשויות בו – אחרת. לא כמו שאמורים לחשוב עליהם. שטות היא דרך אחרת בתכלית להסביר דברים ולענות על שאלות, ולכן, היא לא רק הסבר חלופי – (במקום שניתן לתת הסבר הגיוני ניתן גם לתת הסבר שטותי) – אלא ממש דרך אחרת לתת הסברים. אתה יכול לחשוב בהיגיון על דברים, או במקום זה, להשתטות לגביהם. מהסיבה הזו, שטות מחדדת את המחשבה ומאתגרת את השכל. היא מאמצת את שרירי המוח ומשפרת את הכישורים האנליטיים ואת המודלים הלוגיים שלנו. בשלב מסוים בחיים הלוגיקה האנליטית נהיית כל-כך דוגמטית שאנחנו אפילו לא מודעים לקיומה. אולם, עד השלב הזה, כל עוד אנחנו ילדים, אנחנו מתנסים בדרכים שונות ומגוונות של התבוננות בעולם ושל דרכים להבין אותו, להגדיר אותו ולהסביר אותו. הסתירה שבין ההיגיון הפנימי שהשטות יוצרת לבין ההיגיון הסטנדרטי, שבאמצעותו מבוגרים מסבירים את העולם, מעוררת ספק – צריך להחליט איזה היגיון הוא מוצלח יותר. הספק הזה משאיר אותנו קצת באוויר, קצת חסרי נקודת אחיזה בטוחה, והמצב הזה הוא ראשית ניצניו של הטירוף והשיגעון.

שיגעון אמתי הוא מצבו של מי שכבר איננו מבחין בין הדרך האישית שלו להתבונן בעולם לבין הדרך "הבטוחה" – הסטנדרטית, המקובלת, הנכונה – להתבונן בו. להיות במצב של טירוף אמתי זה כבר מפחיד ומסוכן. מצד שני, לא להתנסות בשיגעון בכלל, לא להתקרב אליו אפילו, זה מסוכן גם-כן, ולכל הפחות – זה הרבה פחות כיף. כשקם הכרח לבחור בין אי-ההיגיון של האבסורד לבין ההיגיון של המבוגרים, לא בטוח מי מהם משכנע יותר, אבל בטוח שהאבסורד הוא יותר מהנה. ילדים תמיד מתנסים בו, וחלק מתהליך הגיבוש של מודלים לוגיים וסמנטיים באופני החשיבה שלנו, המודלים שאי אפשר להיעשות אדם מבוגר בלעדיהם – חלק מהתהליך הזה כולל התנסות במודלים אחרים של חשיבה, באפשרויות אחרות, בהגיונות אלטרנטיביים, באבסורד ובשטות. מודלים שיש להם היגיון פנימי אחר, חלופי. כשמבוגרים מסתכלים על הניסיונות האלה מבחוץ, הם אומרים שלילדים יש דמיון עשיר, או שילדים לא תמיד מבחינים בין מציאות לדמיון. ניסוח אחר הוא, שילדים מתנסים בכל מני דרכים להרכיב את החלקים של המציאות, ואז לפרק אותם ולהרכיב אותם מחדש בדרכים אחרות. הם מפתחים לעצמם מודלים של חשיבה.

כשילד נותן הסבר בארשת רצינית, בטון הגיוני ורציונלי, תוך שימוש במודל של לוגיקה – אבל מרכיב מכל זה הסבר בלתי סביר, שסותר בעליל את ההיגיון המבוגר שלנו – זה הדבר הכי חמוד בעולם. כשילדים מנסים להסביר משהו ברצינות של מבוגרים ו"לא מצליחים", ויוצא להם הסבר שיש בו כשל לוגי מהמם, או החלפה בין מלים דומות בצליל אבל שונות במשמעות – זה פשוט מצחיק. ההנאה שנוצרת בגלל שטות היא אותה ההנאה, וגם ילדים אוהבים ליהנות ממנה.

החגב שאהב

האלבום "החגב שאהב" מציע את ההנאה הזו לכל אורכו. כך, למשל, כשיונתן בן-חיים מספר, בקריינות שנונה עד מאוד, על ד"ר ביצ'וצ'ר הנרייטה, שהייתה אנינת ריח וטעם, אהבה פחזניות ושטרודל ודברים של פעם, הוא מציין את שם משפחתה לפני שמה הפרטי, כיאה לדוקטור. אולם, בהמשך הדברים הוא מסגיר את העובדה, שהיה לה "קול חד וחזק… וקצת כרבולת. כי ד"ר ביצ'וצ'ר הנרייטה הייתה תרנגולת". הוא ממשיך ומפרט את העדפותיה והרגליה המכובדים ואניני הטעם של הדוקטור, התואמים כולם את מעמדה התרבותי, ותוהה, לאור כל הנתונים הללו, כך: "זה באמת מוזר לחשוב שד"ר ביצ'ו'צר הנרייטה הייתה תרנגולת, אבל אחרת – איך נסביר את הכרבולת?". זה סוג ההיגיון הפנימי, שהוא מבוסס על אבסורד ושכל כך כיף להתלבט לגביו.

בשיר "אדון ריזוטו", שר יאיר בר-צורי על אדון ריזוטו שקנה כובע קש ענק, וכשהביט בראי לא ראה שום דבר. הוא הצליח לשמוע את הקולות שהשמיע בעצמו, על מנת לברר האם הוא עדיין קיים, אולם לא הצליח לראות את עצמו, ולכן החליט שהגיע הזמן לקנות משקפיים. כשהסיר את הכובע ושוב ראה את עצמו בראי – עם פרצוף ובגדים והכל – זה גרם לו לתהות האם לפני רגע חלם חלום, או שמא נעלם באמת. (התלבטות קשה מאוד, חייבים להודות. אקזיסטנציאליסטית). על הדוקטור ביצ'וצ'ר נאלצנו להניח שהיא תרנגולת, משום שהיה זה ההסבר ההגיוני לכרבולת על ראשה. אולם, על האדון ריזוטו, לעומת זאת, איננו יכולים להניח דבר וודאי. האם הוא גרגר של אורז שלובש כובע ומתבונן במראה?! או שאולי מדובר באדון אמתי, אדם בגודל מלא, שקנה כובע ענק, אבל ממש?! הפרט הזה כאילו איננו חשוב.

באופן כללי, זהותן של דמויות באלבום הזה היא נזילה למדיי. "מדוזה שמנטוזה" נעלבת עד עומק הלב כשהלוויתן מתלבט אם היא שקית, צלחת, כרית או צפרדע. (כרית או צפרדע?!). היא נושאת נאום נלהב ומכריזה באזני כולם שהיא "מדוזה שמנטוזה, מדוזה גאה", עד שכל המדוזות על החוף מוחאות לה כפיים. (מדוזות על החוף? מוחאות כפיים?!). קורנליוס גרופ השמיני הוא השמיני, ולא הראשון או השני, פשוט משום שהשמיני זה מאוד מאוד רציני, אבל מצד שני – "קורנליוס גרופ הוא אדם די מוזר, כי לא ברור אם הוא מלך, גפרור או פרפר". כך גם לגבי "וורודה פרוטה" שיצאה לקניות ו"בכל מקום שעברה קנתה משהו קטנטן", אבל לכל אורך השיר אי אפשר להחליט מה היא בכלל, הוורודה פרוטה הזאת. ושוב – נראה שזה בכלל לא משנה. כל הרכלנים שמדברים עליה בשיר, מתווכחים ביניהם מה היא קנתה ומה היא לא קנתה, ולא אכפת להם מה היא עצמה בכלל, בעצם.

הרבה מהקטעים באלבום הזה – הן השירים המושרים והן הסיפורים והקטעים המדוקלמים – הם כאלה שיש בהם סצנה, או התרחשות. אבל ההתרחשות היא קצרצרה ומוזרה. שירי מיניאטורה שכאלה. בסיום ההאזנה לאלבום יש כמה שורות מלודיות שמתנגנות לך בראש, כמה משפטי מפתח שנדבקים – אבל אין בו פזמונים ולא שירים שקל לזכור מההתחלה ועד הסוף. הוא אלבום בכלל לא קליט. מה שכן נשאר בראש אחרי האזנה ראשונה, זה ההתרחשויות. אתה זוכר את הסיפור המיניאטורי, או הסיטואציה, שיש בכל שיר, והסיפורים הקטנטנים האלה הם תמיד מוזרים, מפתיעים ומצחיקים. אלה לא סיפורי פואנטה, אלא אפילו להיפך – סיפורים חסרי פואנטה. סיפורים שגם כשהם נגמרים אתה נשאר קצת מבולבל, וקצת תלוי באוויר. כך, למשל, שיר הנושא של האלבום, הוא: "שיר קטן על חגב שאהב, הוא מאוד אהב ועל החול כתב" – אבל את מי הוא אהב? ומה הוא כתב? ומה הקשר בין הדברים?! או השיר הפותח את האלבום, "ינשוף וירח", שמספר על ינשוף וירח שערכו מסיבה, עם תה יסמין וביס של עוגה, אבל אז לפתע משביל החלב הגיע חתול עם שרשרת זהב. העלילה מסתבכת, מכשפה מפחידה נכנסת לתמונה, אבל מסתיים בצורה מפתיעה מצד אחד וחסרת מוסר השכל מצד שני. השיר "היפופוטמה קלרה" מספר על היפופוטמה שביקשה מיחזקאל הינשוף וזילפה הפרה לתקן את שיניה העקומות, כי עם שיניים עקומות אי אפשר להגיד "אוווו", או להגיד "גפרור", או "שטות". אבל כשהיא פתחה את הפה, הם לא ראו כלום, כי הייתה שם אפלה.

על המילים באלבום אחראית נעמי פולבר, המוכרת מתיאטרון הקרון בירושלים, ועל הלחנים יאיר בר-צורי, שעומד מאחורי ההרכב המוצלח "שייבה". משתתפת באלבום חבורה צעירה ומלאה בשמחת חיים ושטותיות, שמקנה לו הרבה מאוד סקס אפיל. סקס אפיל הוא היבט נוסף שהופך את "החגב שאהב" לאלבום כייפי כל כך – זה אלבום מאוד צעיר וסקסי. אין בו שום דבר מיני, כמובן. הוא מתאים לילדים מגיל אפס. אבל יש בו הזדהות מגדרית צעירה שטוב להזדהות אתה: לילדים בגיל קטן יש סוג אחר של הזדהות עם "גדולים" בשלבים שונים של החיים שלהם, משני המינים, וזה חשוב להיחשף לדמויות חיוביות של זקנים, כמו סבא וסבתא, של מבוגרים, כמו אימא ואבא, ושל צעירים, כמו אחים גדולים ואחיות גדולות. הרבה מהגיבורים בתכניות המיועדות לילדים קטנים הם בני נוער, הגדולים מהם רק במעט, כי הם ממלאים בחייהם של הקטנים תפקיד אחר של "גדולים" – גדולים צעירים, עם תכונות מגדריות שהן "סקסיות", בלי שיהיה בהן שום דבר מיני, אלא רק הזדהות מגדרית צעירה וחיובית.

חבורת הזמרים והמספרים כוללת את קולותיהן של דניה פולבר, צליל ריבק ומיה פוליצר, כולן בוגרות טריות של האקדמיה למוזיקה בירושלים, את קולותיהם של יאיר בר-צורי ואורי פנציאס בתור זמרים ואת קולו של יונתן בן–חיים, גם הוא מחבורת "תיאטרון הקרון", כמספר. על כולם מנצחת נעמי פולבר כמספרת, ומעט גם כזמרת, עם קול סבתאי שמעמיד אותה בתפקיד הסבתא הנבונה והמשטתה שכל הצעירים מסתופפים סביבה. נוצרת לפיכך סיטואציה אפית באלבום. כלומר, מלבד השירים והסיפורים עצמם, יש גם סיפור מסגרת, שאפשר רק לנחש אותו: סבתא נעמי יושבת על כיסא הנדנדה וכל הצעירים יושבים למרגלותיה. היא מספרת להם סיפורים, והם שרים שירים ביחד, בקולות, או כל אחד בתורו. הסיטואציה האפית הזאת מזכירה במשהו את סיפורי הדרום של ארצות הברית, וגם בשירים עצמם יש משהו "לא מכאן" – הנופים שלהם הם נופים של ארץ שומקום, או של ארץ הפלאות, שיש לה גם סימנים ארץ-ישראליים אלתרמניים ורחוקים, אבל גם סימנים של נופי הדרום מהספרות הקלאסית האמריקאית. חלק מהדמויות המכובדות-המגוחכות שלה לקוחות משם. אדון ריזוטו, קורנליוס גרופ השמיני וד"ר ביצ'וצ'ר הנרייטה, למשל.

המוזיקה, בכל מקרה, בהחלט מגיעה משם: הרבה השפעות של רוק, פולק, וקצת השפעות של בלוז ואפילו של קאנטרי פה ושם. השירים המדבקים במיוחד הם אלה שהזמרים נותנים לעצמם להיסחף בהם אל המחוזות של הבלוז והרוקנרול, ומוציאים החוצה את החספוס הצעיר והכריזמטי שיש בקולות שלהם. אלה השירים שבהם מורגשים בו זמנית גם נופי הדרום של ארצות הברית, עם סגנונות מוזיקליים משם, וגם הכריזמה של הזמרים. יאיר בר-צורי שר על ירמיהו, שאימא שלו היא עכברה מהעיר ואבא שלו הוא מכאן, (איפה זה כאן?) – ועם קולות הרקע של הזמרות, ומניארות רוקיסטיות "מגניבות" בשירה שלו, הוא לוקח אותנו פתאום למועדון מעושן באיזה מרתף בניו ג'רזי. שומעים את זה גם בקול המחוספס של דניה פולבר, בשיר על גברת אגס.

העיבודים פשוטים בתכלית הפשטות. מינימליסטיים: גיטרות קלאסיות, פסנתר, אקורדיון, בס, לפעמים פרקאשן עדין מאוד. אין תופים, אין כלים של ליד. רוב השירים מושרים בסולו, וכל הזמרים מחזיקים את השירים שלהם יפה מאוד, בלי צורך בהרכב ווקאלי או קולות רקע. את האפקטים עושים בעזרת הקול: כלומר, הזמרים מחקים כל מני קולות וצלילים – ינשוף, חצוצרה, פעמונים. זה מינימליסטי ופשוט, זה בונה את הסיטואציה האפית, ומעלה בדמיון צעירים המסתופפים בחדר, למרגלות הסבתא הטובה היושבת על כיסא נדנדה, אבל יותר מהכול – זה מאוד מצחיק. ולצחוק זה ממש כיף.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "אלבומי ילדים אהובים #2 / החגב שאהב"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.