אלבומי ילדים אהובים #5 / הרחק הרחק בארץ כוש

פורסם בתאריך | 8 ביולי 2017 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

אנחנו משתמשים במונח "תרבות" בשתי משמעויות דומות אך שונות. המשמעות האחת מבחינה בין יוצרים לבין צרכנים. "תרבות", במובן של יצירה תרבותית: אומנות, מוזיקה, תאטרון, ספרות. המשמעות השנייה היא סוציולוגית, או אנתרופולוגית. "תרבות", במובן של מאפיינים של קבוצות: התרבות האצטקית, תרבות יהודית, ואפילו – תרבות הדיבור בישראל, או התרבות במגרשי הספורט.

המשמעויות הללו לא בדיוק מוציאות זו את זו, משום שכל יצירה תרבותית נוצרת בהקשר תרבותי מסוים. מי שיוצר יצירה תרבותית בישראל בשנות האלפיים מושפע מן הסתם מהתרבות בישראל בשנות האלפיים, ויש להניח שגם בתרבות האצטקית היו יוצרים שיצרו יצירות תרבותיות והיו גם צרכני תרבות שצרכו אותן. מצד שני, יש דברים כגון סגנון הריקוד במועדונים בימינו, וסגנון הריקוד במועדונים בשנות החמישים, שאין מאחוריהם אף יוצר. או נכון יותר: הם נוצרים במסגרת התרבות שבה הם נוצרים ואין לגביהם חציצה בין יוצרים לבין צרכנים. כל יוצר הוא גם צרכן ולהפך. כך גם לגבי שירי עם, שירים בהפגנות ושירים במגרשי הכדורגל – היוצרים של השירים הללו הם הקהל, והקהל הוא גם הקהל שלהם, וגם המבצע.

מכיוון שכך, לכל "יצירה תרבותית", כזו שעומד מאחוריה יוצר, יש פוטנציאל מובנה לייצג את התרבות שבה היא נוצרה. חלק מהיצירות שהן נכסי צאן ברזל הן אינן כאלה. הן מתעלמות מהקונטקסט התרבותי ומכל ההקשרים שבהם הן נוצרו, מתכחשות כביכול לעובדה שעומד מאחוריהן יוצר שחי בנסיבות קונקרטיות כלשהן, ומתמסרות לתוכן שלהן כשלעצמו, לעולם הפנימי שנוצר בהן, כאילו אין בלתו. אולם, יצירות רבות מפגינות מודעות כזו או אחרת לקונטקסט התרבותי שבמסגרתו נוצרו, וחבות איזו חובה לעובדה שהן נוצרו על רקע "תרבות" כלשהי, במובן האנתרופולוגי של המילה.

הרחק הרחק בארץ כוש

(א). ארץ כוש בתל אביב
לאלבום "הרחק הרחק בארץ כוש" יש שם מטעה. השם שלו מעלה על הדעת שמדובר ביצירה מהסוג הראשון: כזו שאין בה התייחסות מודעת לתרבות שבמסגרתה היא נוצרה, ושמתמסרת לעולם התוכן הפנימי שנברא בה. היינו מצפים לשמוע על דמויות, נופים והתרחשויות של "ארץ כוש" – ארץ פנטסטית, בדיונית ואפריקאית, שנמצאת הרחק הרחק מכאן, והיינו מצפים לשמוע מנגינות, מקצבים וצלילים אפריקאים, זרים ורחוקים. אולם ב"הרחק הרחק בארץ כוש" אין שום דבר מכל אלה. האלבום איננו מתרחש "הרחק הרחק", אלא כל כולו נטוע בתל אביב, אם כי בשנות החמישים שלה. הנופים באלבום הם כולם "מכאן", קרובים. נופים עירוניים ותל אביביים: טיילת, שכונה, פחי זבל, חוף הים, שמיים, כיתת בית הספר. פה ושם המבט מתמקד בפרטים מתוך הנוף הזה, כגון פרפר על פרח, מדרגות ומרצפות. בעלי החיים באלבום הם כאלה שניתן היה למצוא בשכונות הספר של תל אביב באותן שנים: חמור, תרנגולת, שממית, קוקייה, מקקים. אין בו היפופטמים ולא לאמות. פריטים כמו קומקום שורק ומטפחת ראש מחדדים את תפאורת הפיפטיז, והתייחסות לירושלים כאל "העיר האחרת", שבהרים, מחדדת את נקודת המבט של הדובר, מתל אביב והחוצה.

הדוגמא המובהקת ביותר של יצירות תרבותיות שהן שיקוף של התרבות שבה הן נוצרות – כלומר, כאלה שמשקפות את מאפייני החברה שבה חיים היוצרים שיצרו אותן – הן יצירות שנוצרות על ידי ילדים, עבור עצמם. ילדים, כנראה בכל תרבות, הם יוצרים: הם ממחיזים הצגות, מביימים, משחקים, מלחינים נעימות, שרים, מנגנים, מציירים ציורים, רוקדים. יצירות התרבות הללו – שהן מחול, ציור, תאטרון ומוזיקה – הן כאלה שהיוצרים שלהן הם גם הצרכנים שלהן. הן נוצרות על ידי הילדים המבצעים אותן ועבור עצמם. "הרחק הרחק בארץ כוש" הוא אלבום על ילדים יוצרים ועל יצירות של ילדים. זה המוטיב החוזר הדומיננטי ביותר באלבום, וכמעט כל שיר בו מספר על ילדים יוצרים.

(ב). קולאז' של פסקול השכונה התל-אביבית בפיפטיז, ומחוות למקורות השפעה מוזיקליים
ההד הראשון שפוגש אותך בהאזנה ל"ארץ כוש" הוא העושר המוזיקלי של האלבום. הסאונד, הצלילים והעומק ההרמוני שלו תופסים אותך הרבה לפני שאתה מגלה את התכנים ואת הרעיונות של הטקסט. מוזיקלית, הוא גדוש רבדים, שטיחים ומצלולים, והוא ממשיך להיות מעניין ומגרה את האוזן לכל אורכו. השימוש בכלי נשיפה רבים יוצר אשליה תזמורתית, סימפונית, אבל למעשה לכל כלי יש תמיד תפקיד מלודי והעיבודים הם תמיד קאמריים ולא תזמורתיים. בקטעים רבים מזכירה ההפקה המוזיקלית את הנונט המפורסם של מיילס דיווויס והרכבי ג'אז גדולים מהפיפטיז, (כאלה שלא ניגנו ביג-בנד ובופ), ובאחרים היא מזכירה את מחזות הזמר של הקאמרי בראשית דרכו. בחלקם היא מזכירה את הלחנים והעיבודים של סשה ארגוב ושל לאונרד ברנשטיין. למעשה, ארץ כוש הוא קולאז' של מקורות השפעה מוזיקליים. אפשר לומר, שארץ כוש הוא אלבום מחזמר – התפאורה הקבועה בו היא שכונה תל אביבית בשנות החמישים, והשירים בו הם הפסקול השכונתי. הוא מחקה כביכול את כל הרחשים והנעימות שהאוזן יכלה לתפוס בהתהלכות בחוצות השכונה: החל בצלילים של בעלי חיים, ילדים וים, דרך קולות של שירי משחק ושירי הצגות, וכלה בכל מה שהיה מושמע אז מהפטיפונים ומקלטי הרדיו – מיילס דיוויס, לאונרד ברנשטיין, סשה ארגוב והקומפניון דה לה שנסון.

יותר מזה: ארץ כוש הוא מחווה מודעת ומוצהרת לפסקול השכונתי של אותה העת, והוא מכיל הומאז'ים רבים לכמה ממקורות ההשפעה המוזיקליים שלו. "שיר בוקר", הפותח את האלבום, הוא מודולציה של הפזמון המיתולוגי של השיר הפותח את עוץ לי גוץ לי לאברהם שלונסקי ודובי גל. אמנם הוא מושר בווייב שונה מאוד. הוא נפתח בנקישות פסנתר עדינות המסמנות צלילים שקטים של בוקר – זריחת שמש, ציוץ ציפורים – בהרמוניות מודאליות מורכבות ובשירה שקטה ועדינה. אולם, הצירוף הזה – "בוקר טוב, בוקר טוב" – מולחן כמחווה לדובי גל באמצעות אותו מבחר צלילים, בוורסיה מודאלית שלהם (המקור הוא מז'ורי פשוט). כמו מרבית השירים באלבום, גם "שיר בוקר" מורכב מכמה מקטעים שונים זה מזה: יש לו אינטרלוד, פתיחה, חלק ב', חזרה על הפתיחה, חלק ג', ובסיום מעבר מוזיקלי. לכל מקטע טמפו שונה, עיבוד שונה והרמוניזציה שונה. קולאז' שכזה של מקטעים שונים בתוך אותו השיר מזכיר "נאמברים" במחזות זמר וקטעי ג'אז תזמורתיים. אין סגנונות מוזיקליים רבים אחרים, שבהם ניתן בטבעיות כזו לחתוך את השיר באמצעו, להחליף משקל, מקצב והרמוניה, ולהמשיך "כאילו כלום".

"נאמבר" כזה הוא גם השיר האדום, המספר על תרנגולת שנמאס לה ללבוש לבן ולכן חבשה סמרטוט אדום על ראשה. ברגע ראשון נדמה שיש בו השפעות חובקות עולם: הוא נפתח במקצב א-סימטרי, בלקני, (בולגרי או צועני), בשבעה רבעים. לאחר מכן, דרך מעבר של הפסנתר, בהרמוניות אוגמנטיות, שכאילו נלקחו מהאימפרסיוניזם הצרפתי, הוא עובר למקטע קברטי, כבד, מרובע וכרומטי. לאחר מכן הוא חוזר על המקטע הראשון ולבסוף מסתיים במקטע עם השפעות ערביות ומזרחיות, כשכלי הנשיפה והזמרים מחקים קולות של תרנגולות ושל שוק. אולם, למעשה, אף אחד מהמקטעים הללו לא הגיע לכאן ישירות מהמקור – צרפת, הבלקן, הקברט הגרמני או מוזיקה ערבית – אלא למעשה, כולם הגיעו מהייצוגים המעובדים שלהם, כפי שהם משוחקים בברודווי ובקאמרי. הם מזכירים שירי שכונה ושירי שוק של לאונרד ברנשטיין מחד ושל סשה ארגוב מאידך, כמו בסיפור הפרברים או בשלמה המלך ושלמי הסנדלר, למשל, יותר מאשר הם מזכירים מוזיקת עולם. אפילו ההפקה הקולית של מיכל אופנהיים-לנדאו בשיר זה מזכירה את זו של יונה עטרי.

שיר נוסף שמכניס לתמונה את סשה ארגוב הוא השיר "אצלנו בשכונה", שנפתח במילים: "אצלנו בשכונה, אחר הצהרים, למטה ילדים משחקים. וכמעט מכל בנין, מגיעים אליי צלילים". גם שיר זה הוא מעיין הומאז'. המהלכים ההרמוניים והמלודיים כאן כמעט גנובים מארגוב, והחוויה השכונתית של אחר הצהריים ברחוב היא צילום כרומו של פזמונים תל אביביים קלאסיים משנות החמישים, כמו אלה של ע. הלל, חיים חפר וחיים גורי. אהוד אבישי, שכתב את מילות כל השירים באלבום, כתב בפתח הדבר לחוברת המילים, שהוא לא ניסה לכתוב נוסטלגיה. אולם במובנים רבים האלבום הזה הוא בהחלט נוסטלגי.

יש באלבום גם רמזים להשפעות של שנסונים צרפתיים, כפי שניתן לזהות בגיטרה האקוסטית של "מרד המרצפות" ובאקורדיון של "טיילת בירושלים", ורמזים להשפעות של קרנבל ברזילאי, כפי שניתן לזהות בכלי הנגינה ובמקצבים של "פרפר על פרח", "ציירתי בחול" ו-"תזמורת פח זבל". השיר על השממית הוא ממש שיר-משחק, כזה שאם עשויה לשיר לבתה תוך שהיא טופפת באצבעותיה על זרועה. אולם, מעל הכול, שולטים בארץ כוש ונוכחים בו המצלולים, המהלכים ההרמוניים והמלודיות של ה"קול", שהגיח לעולם הג'אז עם שנות החמישים ושלט בו במשך כשני עשורים. ההשפעה הזו ניכרת במרבית השירים, והיא יפה עד מאוד. כך, למשל, "קו ועוד קו", המזכיר את פוטפרינטס המיתולוגי של ווין שורטר, עם החצוצרה היפה של אבישי כהן. כך, למשל, הווירטואוזיות בקלרינט-בס של יוני סילבר ב"קשקוש בכוש", המעלה מיד על הדעת את אריק דולפי. כך, למשל, השירה העמוקה והיפה של רונה קינן ב"חדר המדרגות" וב"ליאור הקטנה" והפסנתר של יונתן אבישי בשירים הללו, שנדמה שהוא מושפע מארגוב ומגיל אוונס בו-זמנית, ומדגים בעצם את הקרבה ביניהם.

(ג). ילדות תל-אביבית בפיפטיז
אולם, ארץ כוש איננו רק הומאז' לסגנונות המוזיקליים ששלטו בפטיפונים של שנות החמישים התל אביביות. נוסף לזה, הוא מייצג את תרבות הילדים שלהן. הוא מתאר בצורה נוסטלגית ויפה את החיים הפשוטים בשכונה, על חוף הים, בחדר המדרגות ובחצר. מתוארים בו באופן שובה לב התבוננות של ילדים בבעלי החיים המתהלכים ומתעופפים סביבם, בגלי הים ובגרמי השמים. מתוארים בו היחסים החברתיים בכיתה, אווירת הקרנבל והשוק ברחובות ובחצרות, המשחק, הנגינה, הפנאי, השמש הבהירה, החברות והזמן לבד.

לחוף הים תפקיד חשוב בילדות התל-אביבית של שנות החמישים, כפי שהיא מתוארת בארץ כוש. בשיר "קו ועוד קו" מתוארים קווים על דף, המציירים "שמיים וים, שמש חם, ואוהל קטן, בצלו אני נם". השיר "ציירתי בחול" מספר על ילד המצייר בחול פרצוף, סירה וציפור, והגלים מוחקים את הפרצוף וממלאים פיו מים, הופכים את הסירה ומבריחים את הציפור. השיר על ילדי ירושלים ספק מביע השתתפות בצערם ספק לועג להם, על כך שהיו תכניות לבנות להם טיילת, אולם עד אשר יביאו – ביום מן הימים – חוף במשאיות מאשדוד או ממצרים, וגלים בצינורות מבת-ים, הם נאלצים להשתכשך בגיגיות. גלי הים הם גם החברים היחידים של יוסי, שעומד על החוף שעות וסופר אותם: "אחד ועוד אחד, אחד ועוד אחד, עד אין סוף. יוסי צוחק וצוחק, גל ועוד גל בא ומתרחק".

מלבד הים, מתנהלת הילדות בחוצות השכונה, שם ניתן להביט בשממית מטיילת על קיר, בפרפר יושב על פרח ובתרנגולת מסתובבת בחצר. שם ניתן לשמוע את ילדי השכונה מתאמנים בכלי נגינה, או לנגן יחד בתזמורת של פח זבל – לתופף על פח גדול, לרשרש בשקיות ולצלצל בצנצנות. חדר המדרגות של הבניין מחבר בין השכונה לבין הבית, ומחכה לילד שיעבור בו בדרכו לגן ובשובו, כל בוקר וכל ערב. הבית, לעומת זאת, הוא רק מקום להתעורר בו בבוקר וללכת לישון בו בערב. רק השיר הראשון והשיר האחרון באלבום מתרחשים בתוך חדר הילדות, ואפילו בהם העין והאוזן פונות אל החלון והחוצה – אל רחשי היום, אל בעלי החיים בחצר, אל השמיים, השמש והירח.

(ד). יחסי הגומלין בין שתי המשמעויות של "תרבות"
התמה המרכזית של "הרחק הרחק בארץ כוש" היא יחסי הגומלין בין "תרבות" במובן האומנותי – ציור, מחול, תאטרון, מוזיקה, לבין "תרבות" במובן הסוציולוגי – מאפייניה הייחודיים של חברה מסוימת. ראשית, כאמור, במובן שמוזיקלית הוא מעין קולאז' של פסקול שכונת הספר התל-אביבית בשנות החמישים והשישים, ויש בו הומאז'ים, או מחוות מודעות, לקונטקסט התרבותי שהוא מייצג. כלומר, ארץ כוש, היא הן יצירה אומנותית, יצירה מוזיקלית, והן ייצוג של התרבות המוזיקלית התל אביבית בעשורים הראשונים לקום המדינה. אמנם האלבום יצא לאור ב-2008, אולם הוא מתאר את ילדותו של אהוד אבישי, ויונתן אבישי, בנו, שהלחין ועיבד את האלבום, בחר לשקף מוזיקלית, באופן יפה מאוד, את הקונטקסט המקורי של המילים.

שנית, כאמור, במובן שמילות השירים מתארות נופים קונקרטיים ומשקפות את אורחות החיים של מקום מסוים בזמן מסוים. הן מייצגות את תרבות הילדים בשכונת הספר התל אביבית, את הנופים, בעלי החיים, הים, הצלילים והמנהגים של אותה תרבות. כפי ששירי ילדים בתרבות האצטקית תיארו, כך אני מתאר לעצמי, את אורחות החיים של הילדים האצטקים. אין כאן שירים המתארים באופן נטול הקשר את מהלכי הנפש, את הרגשות האנושיים המשותפים לכל אדם בכל זמן, את הגילויים הראשוניים שילד מגלה על עצמו ועל העולם, את הנימים המורכבים של יחסים בינאישיים שבחברת הילדים וכן הלאה. אין כאן כמעט בכלל האנשה, בדיון, פנטסיה או אפשרויות בלתי אפשריות. אמנם השיר על התרנגולת הוא מעין אטיולוגי ומסביר איך צמחה לה כרבולת ואמנם בשיר על המרצפת היא מדברת עם אחיותיה ועוזבת את החדר. אמנם המדרגות מחכות לילד שיעבור בחדר המדרגות ואמנם הפרפר מדבר אל הפרח. ואף על פי כן – רוב רובו של האלבום הוא מעשי, ממשי ואפשרי. אמנם גיבורי שירים רבים הם ילדים יוצאי דופן במובן כלשהו – יוסי הוא חבר של גלי הים כי אין לו חברים, הדובר בשיר "אצלנו בשכונה" הוא היחיד שאיננו יודע לנגן על כלי נגינה והדובר בשיר "כשהמורה יוכבד" הוא היחיד שלא קיבל תפקיד בהצגה הכיתתית. אמנם אבא מאיץ בדובר של "שיר בוקר" לקום, ו"ליאור הקטנה" מדברת אל אביה מתוך חלום. ואף על פי כן, האלבום לא נוגע בעצב חשוף ברגשות מורכבים של ילדות, בדינמיקה חברתית, ביחסים עם ההורים, במחשבות עמוקות ובחלומות. הוא פשוט כזה: פסיפס של תמונות מחיי השכונה. אלו אינם שירים על "כל ילד בכל זמן ובכל מקום", אלא בפירוש שירים על ילדים בתרבות קונקרטית ומזוהה.

אולם, יותר מכל, הילדים באלבום הזה הם ילדים יוצרים. זהו המוטיב המרכזי באלבום, וכמעט כל ילד בכל שיר עומד מאחורי יצירת אומנות כלשהי. יותר מזה: היצירות שהילדים הללו יוצרים הן דווקא יצירות אוניברסליות. אפילו שיר הנושא של האלבום, "קשקוש בכוש", לא מתרחש באפריקה, אלא על דף המחברת של ילד קשקשן. הקשקוש הזה הוא יצירה דמיונית לחלוטין, חסרת גבולות ובעלת מעוף אינסופי של דמיון יוצר. "בעצם, כל קשקוש הנו רק קו. אם תסתכל עליו, תמצא כל מה שתחפוץ – ארמון ענק, או סתם שלולית בוץ". בשיר אחר, הילד מצייר קו ועוד קו, שהם שמיים וים, או קו ועיגול, שהם שמש חם. כלומר, הוא יוצר אומנות מופשטת, סימבולית, אוניברסלית. בשיר אחר הילד מצייר בחול פרצוף, סירה, ציפור ומלאך – ציורים איקוניים ובהחלט לא תלויי-תרבות. כל הציורים הללו הם מעין סמלים. הם מאוד נאיביים, ושייכים לכל ילד בכל זמן ומקום. ליאור הקטנה חולמת שהיא הולכת על הירח, והחלום שלה הוא כמו יצירת אומנות בזכות עצמו. הילדים בכיתה ממחיזים את סיפור אברהם והמלאכים, שהוא סיפור על-זמני עם מסרים אוניברסליים. הילדים בשכונה מנגנים בכלי נגינה שונים – בבקבוקים, בפומפייה וברגליים – ומייצרים מוזיקה שמחה ורועשת, שכל ילד אי-פעם יכול היה לקחת בה חלק: "תזמורת של פח זבל, כולם יכולים לנגן".

(ה). קרדיט
רשימת השותפים באלבום ארוכה ומכובדת מאוד. המילים של אהוד אבישי, הלחנים והעיבודים של בנו, יונתן אבישי, שגם שר ומנגן על כלים רבים: פסנתר, אקורדיאון, חלילית, כלי הקשה, מפוחית, קסילופון וגלוקנשפיל. לצדו מנגנים עומר אביטל על בס, דניאל פרידמן על תופים ועוזי פיינרמן על גיטרה. אבישי כהן מנגן על חצוצרה ויוני סילבר שר ומנגן על מספר כלים: קלרינט בס, סקסופון אלט, כינור וחליל. מלבד סילבר ואבישי, שרים גם רונה קינן, מיכל אופנהיים-לנדאו, עידו מוסרי וישראל גוריון. בזכות ההרכב הענק הזה, "הרחק הרחק בארץ כוש" הוא אלבום עשיר מאוד, משחקי ותיאטרלי. כזה שנשמע קצת כמו מחזמר – גדוש ועמוס בצלילים והפתעות – ומצלצל בכל שפעת הצלילים של שכונת ספר תל-אביבית בשנות החמישים.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "אלבומי ילדים אהובים #5 / הרחק הרחק בארץ כוש"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.