עוכר ישראל ציוני

פורסם בתאריך | 26 באפריל 2013 | תגובה אחת | תגובות בפייסבוק

רקע:
בתקופת ימי הזיכרון העמוסה שהתחוללה לפני מספר שבועות, מצאתי את עצמי מוקף במחוללי מחשבות עמוסים ורבים מאוד – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, יום העצמאות ה-65 למדינת ישראל, יום הנכבה לאסון הפלסטיני ב-1948. השתתפתי בשני אירועי זיכרון ייחודיים, וכל הגלגלים הללו הציפו עומס של הירהורים ומחשבות. בתהליך איטי ומדורג המחשבות הללו מתנסחות ומתכנסות לכדיי מספר כתמים נפרדים. להלן הראשון מביניהם.

[א]
נראה שאחד העלבונות השכיחים ביותר, המוטחים מצד הציבור הישראלי במבקריו מבית, הוא האידיום "עוכר ישראל".

העברית היא שפה דלה, ואולי לכן היא גדושה למדיי באידיומים שכאלה, שמרוב שהם דבורים, המשמעות הליטראלית שלהם נעלמה לחלוטין מהדעת. השחר הוא הדבר היחיד שמפציע, הטימיון קיים רק בשביל שדברים ירדו אליו, הנשייה נזכרת רק בתחתית התהום. איד תמיד מעורר שמחה, עשתונות אפשר רק לאבד ואת הסאה אפשר רק לגדוש. כל הצמדים הללו (השחר הפציע, ירד לטימיון, תהום הנשייה, שמחה לאיד, איבד עשתונות, גדש את הסאה, ועוד רבים אחרים), הם מטאפוריים, ציוריים, ויש בהם שלד של משל שלובש משמעות נמשלת. בשפה המדוברת הציור נתרוקן, ואנחנו תופשים אותם רק במשמעות הרעיונית, ולא במשמעות הלשונית הציורית. זה קצת חבל, כי הם יפים יותר כציור מאשר כרעיון.

אידיומים ופתגמים מלמדים משהו על התרבות שבה הם נוצרו. פתגמים כמו "בור סוד שאינו מאבד טיפה", או "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו", משמשים אותי דרך קבע בסמוך לבורות מים מתקופת התלמוד. ללמדך, שכשנבראו והיו רווחים בשיח, הם עשו שימוש ב- common knowledge על מנת להדגים רעיון. כל אחד יודע איך בנוי ואיך עובד בור מים: קח את הידע הזה, ובנה עליו משל.

אחד הדברים היפים בעיניי, בעלבון "עוכר ישראל", הוא העדות שיש בו על הקהילה שבה הוא נברא. על מנת להיות עוכר ישראל, מוכרח אתה להיות בן ישראל – זר איננו עשוי לעכור את מה שחיצוני לו: הוא עלול לפגוע בו, לשטום אותו, להזיק לו – אך לא לעכור אותו. על מנת לעכור משהו מוכרח אתה להיות חלק ממנו. ביסודו של הביטוי הזה ישנן שתי הנחות. הראשונה היא שככלל, ישראל הם זכים וטהורים, ורק "עשבים שוטים”, פה ושם, עוכרים את הזוך הכללי. השניה היא הכרח יוצא מן הראשונה, והיא ש"העשבים השוטים" הללו – יש להם חלק בישראל. הם אינם מוקאים מן הכלל.

העוצמה שיש בביטוי הזה קשורה בתפישה המהותנית של ישראל את עצמו לאורך הדורות: ישראל כבריכת מים זכים, שאין להצטרף לחיקה או לעזוב את שורותיה. היחיד עשוי לסרוח, לכפור, למרוד, אך לא להנתק מן הזהות המהותית שבו. אינני טוען שאלו פני הדברים ההיסטוריים – ככל הנראה לא אלה פני הדברים – אלא שזו הייתה התודעה הקהילתית של ישראל, ושתודעה זו נטמעה בשפה ובשימושים השונים שלה. נוספת לזה ההכרה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, ומתקבלת זהות שטומנת בחובה (עוד אידיום יפה) אחריות גדולה, חובה מוסרית וציווי של כבוד. זו זהות מהותנית שלא ניתן להמלט ממלתעותיה, ושהיא כופה על הנושא בה את עול הדורות. יותר מאשר שמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל, ויותר מאשר כל ישראל חברים – כל ישראל ערבים זה לזה. וכן, יותר מאשר ישראל שבהווה ערבים זה לזה, ערבים ישראל שבהווה לישראל של דורות העבר. זאת מתוך האמונה שישראל של דורות העבר ערבים היו לישראל של ההווה. אנחנו מתחנכים על האמונה שישראל שמרו על דתם וזהותם חרף קשיים ורדיפות, שמרו על השבת על אף איסורים מפורשים, לעתים בסתר ומתוך סיכון הנפש, נתנו נפשם מפורשות על קידוש השם, נרדפו בשואה ובפוגרומים בשל יהדותם, וכל זאת על מנת שאנחנו, היום, נהיה יהודים – עם הנצח – בעוד העמים האחרים זה מכבר התבוללו, נטמעו, איבדו את ייחודם. כלומר, לא זו בלבד שלא ניתן לך לוותר על יהדותך אף אילו רצית בזה: היהדות טמועה בזהותך בלאו הכי – אלא שמוטלת עליך חובה מוסרית לכבד את כל הנופלים, את כל העומדים במבחן, את כל שומרי-היהדות-אף-על-פי-כן. אתה יהודי בשל הציווי, האחריות והמחוייבות שיש לך לכל הדורות. זו זהות מאוד פולנית, בעצם, ומאוד איתנה: כי גם אתה, בעצם עמידתך במבחן ושמירת-יהדותך-אף-על-פי-כן, מוריש את הנטל לבאים אחריך.

מי שספג חינוך נוצרי מסורתי בילדותו, והתבגר נוכח דמותו של המשיח הצלוב, המתייסר במסכת הסבל האולטימטיבי – עבורנו, עבור כלל האנושות, על מנת לכפר בסבלו על חטאינו – איכה ניתן לו להשאר אדיש? איך ניתן לסרב למנחת בשר אכזרית ותובענית כל-כך? הציווי הזה, לכבד את הייסורים שנערכו עבורך – יש לו עוצמה מיתית, והאמונה הנוצרית עושה בה שימוש מניפולטיבי מופתי. ליל הסדר ונוסח ההגדה פועלים על אותן אטמוספירות מניפולטיביות, אם כי באופן שונה.

אנחנו מזכירים לעצמנו שהנאצים לא נתנו ליהודים להמלט מזהותם. השייכות לישראל הייתה לשיטתם עניין גנטי, גזעי, והם לא פסחו על מי שמרד ביהדותו או פנה לה עורף מבחינה זהותית, תודעתית, דתית או תרבותית. אנחנו מתחנכים בהכרה, שגם אילו רצה מי מאתנו לוותר על זהותו – לא היה עולה הדבר בידו, משום שה"אחרים" לא היו מניחים לו לעשות זאת: הם תמיד יראו בו יהודי. אלא שבמובנים רבים, על אף הפיתוח הפסבדו מדעי שלה, תורת הגזע הנאצית לא היוותה חידוש בהכרה שמן הזהות היהודית לא ניתן לברוח. נהפוך-הוא: זו הייתה גישה ריאקציונרית, שהשיבה את התפישה הרווחת בימי הביניים. רק על סף העת החדשה החלה לקום תנועה שניסתה לערות את היהודים בחברה ולטשטש את זהותם כמאפיין מהותני. בתנועות רפורמיות, במדינות אנגלוסקסיות, ומעט גם במקומות מסויימים במערב אירופה, יש לאידיאולוגיה הרפורמטיבית אחיזה לא מבוטלת בימינו. בישראל 2013 האידיאולוגיה השלטת, כמעט ללא עוררין, היא עדיין האידיאולוגיה התלמודית-ימי-ביניימית-נאצית-ציונית-מהותנית. נוסף לזה, אנחנו מזכירים לעצמנו כמובן מה עלה בגורלם של כל אותם היהודים שלא נמלטו ממלתעות הנאצים. אנחנו מתחנכים בצל ההכרה, שאם אי מי עשוי להתכחש לזהותו היהודית בימינו, יש בזה משום פניית עורף גסה וחריפה, והבעת חוסר כבוד של ממש כלפי הנספים. הזהות היהודית טומנת בחובה ציווי, אחריות וחובה מוסרית.

[ב]
אני מבקש למרוד בכל זה. אני מבקש לסרב לקבל על עצמי זהויות מדומיינות והגדרות מהותניות. אני מעריך את זכותם של אנשים להגדרה עצמית, אבל לא מזדהה עם הצורך המטופש הזה שיש להם להגדיר את עצמם כל הזמן. לא ברור לי לשם מה זה נחוץ. אני מבקש למרוד בכל זה, ולומר שכל העול ההיסטורי הזה מושתת על נראטיבים מניפולטיביים ודמגוגיים, שאפשר לתאר את העבר בדרכים שונות בתכלית ומדוייקות לא פחות, שאין זהויות מולדות ואינהרנטיות – הכל תלוי תפישה, שאף אחד בעבר לא הטיל עליי שום חובה להווה ושאין לי שום רצון להטיל שום חובה על אף אחד מן העתיד.

אני מבקש למרוד, ונכשל. אני נוכח שהחינוך שקיבלתי גדול עליי וגדול ממני. ככל שאפעיל כלים של ביקורת רציונלית ורטרוספקטיבה ופרספקטיבה היסטוריוגרפית משוכללת – בסופו של דבר, הדברים האלה יושבים איפשהו בבטן, וקשה להמלט מרגשות האשם נוכח הירהורי כפירה. אני מוצא שכמעט בעל כורחי אני בוחר להגדיר את עצמי כיהודי, ולהיות גאה בהגדרה הזו, ולהזדהות עם כל מה שנובע ממנה, לרבות הציונות. אני מוצא שאני מגדיר את עצמי בתור יהודי, ישראלי, ציוני, משום שזו הזהות שלי: שאינני מרשה לעצמי, ושנדמה לי שאינני מסוגל, להתכחש לה או להפרע ממנה, ואני מוצא שאני מקבל אותה על עצמי ומזדהה איתה, ואפילו שהיא יקרה לי.

ברצוני לתבוע לעצמי את חלקי בציונות, כשם שאינני מוותר על נחלתי ביהדות. אני יהודי גם בלי פאה וציצית, ואני ציוני גם בלי לתמוך ברעיון ארץ ישראל השלמה, ובלי לתמוך, בהכרח, ברעיון המדינה היהודית. אני קובל, לפחות לשונית, על ההבחנה המקובלת בין שמאל ציוני לבין שמאל רדיקלי. מובן, שגם מי שמתנגד לכיבוש ודוגל בהקמת מדינה פלסטינית ריבונית ממניעים של שמירה על רוב יהודי ועל צביון יהודי במדינת ישראל – גם בו מטיחים את העלבונות "עוכר ישראל" ודומיו, אפילו אם הוא שמאלני מטעמים של הזדהות מוחלטת עם המפעל הציוני וההיסטוריה שלו. אולם, אני מבקש לתבוע, שניתן לתמוך בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לשטחי ישראל, להתנגד לרעיון המדינה היהודית, לדגול בפתרון המדינה האחת בין הירדן והים – מדינת כל אזרחיה שאין בה רוב יהודי, להצביע לחד"ש או לבל"ד – ועדיין להיות ציוני. אילולא כן, יש להסיר מרשימת אבות הציונות את שמותיהם של אחד העם, פינסקר, מאגנס ורבים אחרים. אילולא כן, יש לצמצם את התנועה הציונית – תנועה שיש בה אוצר של אידיאולוגיה מפותחת, מורכבת, מעניינת, מאתגרת, מגוונת, פלורליסטית, דמוקרטית, סוציאליסטית ורבת פנים – לכדי קצה הציפורן של משמעותה האמיתית, ולקפל בו רק את החשיבה המדינית האקטואלית הפשטנית ביותר. כשם שיהדות איננה טלית וכיפה בלבד, כך ציונות איננה חזון המדינה היהודית בארץ ישראל בלבד. ואני – גם אם לאו דווקא מתוך חירות גמורה – תובע לעצמי חלק בדוד ונחלה בבן ישי.

כשאני אומר שאני ציוני, אני אומר, בעצם, שאני "פטריוט יהודי". אני אומר שאני מקבל את השתייכותי לעם ישראל, ובתוך כך את ההנחה שישראל הם אכן עם, ושלהשתייכות הזו יש משמעות מעשית. זה אומר, על פניו, שיש לי איזו העדפה מובנית לקהילה שלי, לקבוצת ההשתייכות שלי ולאינטרסים שלה, וגם שיש לי איזשהם רגשות סתומים של אמפתיה אפריורית ליהודים באשר הם. זה אומר שכשאני לומד היסטוריה – על אף כל המסננים הרציונליים שאני מטיל על עצמי – מרחפת מעליי התחושה שאלו הם אבות אבותיי, ושאוייביהם היו אוייביהם של אבות אבותיי. אני חש, שלא מרצון, קרבה שבלב רבה יותר למי שמת על קידוש השם, מאשר למי שמת כמרטיר נוצרי.

בחינה של אבות הציונות מוכיחה שהיו ביניהם מראשית מחלוקות תהומיות בענייני דיומא ובענייני חזון. הרצל, אוסישקין, אחד העם, פינסקר – קשה למצוא מכנה משותף כלשהו לחזונות המעשיים שלהם באשר לעתידו של עם ישראל, וודאי שלא ניתן לאפיין אותם על סמך יחסם לערביי פלשתינא. הציונות, אם לסכמה במשפט שיהיה מדוייק דיו על מנת להכיל בו את שלל הזרמים והדיעות המוכלים בו – היא האמונה שישראל הם עם, ושבתור שכאלה מוטל עליהם ומותר להם לעצב את זהותם המשותפת, את הזיכרון הנראטיבי של עברם ואת החזון העתידי הקולקטיבי שלהם בעצמם ובמשותף, באופן גלובלי. אני לא מאשר את האידיאולוגיה הזו אינסטרומנטלית, ולא קובע שיש בה צדק היסטורי או חובה מוסרית – אבל אני מזדהה איתה מהבטן. אני ציוני משום שזו הגדרת הזהות שלי, משום שיש לי רגשות סתומים של אמפתיה אפריורית ליהודים באשר הם, ותחושה שהם "משלנו", שהם שייכים לאותה קבוצת השתייכות כמוני. להיות ציוני, פירושו להיות "פטריוט של הלאומיות היהודית".

[ג]
ודאי לא חסרים מי שיטיחו בי, בשל דעותיי, את העלבון "עוכר ישראל”, אלא שהביטוי הזה חביב עליי מכמה סיבות: ראשית, משום שהוא מאוד יהודי, קצת תלמודי וקצת יידישאי, והשימוש בו מחבר אותי לשורשים שלי. שנית, משום שאני שומע בו את הניגון היידישאי, שיש בו אמנם, ראש לכל, זעם ונידוי, אולם יש בו גם ניד ראש של אכזבה אוהבת, וגם אנחה מרירה, שיש בה משום השמחה שבקבלת הדין, נוסח "נו שוין". ולסיום, משום שיש בו גם נסיכה כלשהי של חמלה ומחילה – משום החיבוק הזהותי שאומר, שעל אף שאתה עוכר את מי הבריכה הזכים שלנו: אתה עדיין שייך. סרחת, אך אתה אחד משלנו.

אני מניח שהמטיחים בי את העלבון הזה אינם יורדים לעומק העניין. הם יכלו, לחלופין, באותה המידה, להטיח בי את העלבון "נאצי", או "אנטישמי", שאינם חביבים עליי כלל. אולם, ככל שמתעוררים בי רגשות של סלידה, זעם או רתיעה מאחיי בני ישראל וממדינת היהודים – ושהדי במרומים עד: הם מתעוררים בי לעתים קרובות, בחמה שהזעם גודש את סיאתה – אולם ככל שהם מתעוררים בי, הם מתעוררים בערבוביה של מי שרתוק לקשר הזה כך או כך. הרגשות הללו דומים ודאי לאלה של אם שבנה ביצע רצח: עד כמה שהדבר יזעזע אותה ויטיל עליה אימה, עדיין היא תהיה מחוייבת אליו וקשורה בו. עד כמה שאני עוכר את ישראל, אני עדיין חלק מאותה הביצה. אני עוכר ישראל ציוני.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "עוכר ישראל ציוני"

תגובה אחת בבלוג על "עוכר ישראל ציוני"

  1. נירוס
    9 ביולי 2017 @ 05:16

    בלינקים בפייסבוק קיבלתי כמה הערות על כך שבכלל לא הזכרתי את אחאב ואליהו. בניגוד למה שכתבו כמה מגיבים: התנ"ך הוא לא מקור של ביטויים. כלומר, הוא המופע הראשון שלהם, אבל התופעה המעניינת, בעיניי, היא האופן שבו מטאפורות מהתנ"ך מוצאות את דרכן אל השפה המדוברת. התנ"ך מלא במטאפורות – רובן לא נהפכו לביטויים ופתגמים.

    בגלל התמיהה שהביעו כמה מגיבים על השמטת אחאב ואליהו, התעורר בי חשק לערוך מחקר קטן. לא העמקתי מאוד, אבל הנה תוצאות ראשוניות:
    בספר יהושע יש סיפור על עכן בן כרמי שגונב מההקדש, ויהושע לוקח אותו לעמק עכור, ואומר: "מה עכרתנו יעכרך יהוה ביום הזה", וירגמו אותו כל ישראל באבנים. ובדברי הימים כתוב עליו: "ובני כרמי עכר עוכר ישראל אשר מעל בחרם".
    הביטוי עוכר ישראל לא מופיע שוב בתנ"ך, אבל המילה עוכר מופיעה רק עוד 5 פעמים: "עכר אבי את הארץ" (שמואל א י"ד 29), "עוכר שארו אכזרי" (משלי י"א 17), "עוכר ביתו בוצע בצע" (משלי ט"ו 27), "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי – עכרתם אותי להבאישני" (בראשית ל"ד 30), "אהה, בתי, הכרע הכרעתני, ואת היית בעוכריי" (שופטים י"א 35).
    בכל הדוגמאות האלה יש יחסים של קרבת משפחה, או קרבה דומה (ביתו, הארץ, ישראל), בין העוכר והנעכר. מכל הדוגמאות הללו יחד, לא ניתן להבין מה משמעות השורש "עוכר" כשלעצמו.
    בתלמוד השורש מופיע רק פעם אחת, כאשר רבי יוסי אומר: “הלח נעכר והיבש אינו נעכר". (מנחות ט' 5). במילון אבן שושן השורש עכר מופיע כשורש תנ"כי, אך משמעותו: “דלח, זיהם נוזל שלא יהא צלול", הוענקה לו רק בספרות התלמודים והמדרשים.
    רוצה לומר – הביטוי התנ"כי הוא ביטוי סתום. השורש לא מופיע בהקשרים מספיק מגוונים בשביל להיות בעל משמעות, מלבד המשמעות התכנית שלו, תלויית ההקשר. הביטוי נהפך למטבע לשון, לביטוי ציורי, רק כשהשורש מקבל משמעות אוטונומית, וזה קורה רק בתקופה התלמודית. יתר על כן, הצירוף "עוכר ישראל" כביטוי, או פתגם, לא מופיע בספרות התלמוד, ומתחילים לעשות בו שימוש רק בשלהי ימי הביניים ובראשית תקופת ההשכלה. כלומר: כאמור, כמטבע לשון – שהציור המטאפורי המשוקע בו הוא של מי שמזהם בריכה של מים צלולים – הוא מופיע במזרח אירופה, בגטאות ידישאיים, ומשקף נאמנה את הלך הרוח ואת סוג ההגדרה העצמית ותפיסת היהדות של אותה העת ושל אותן הקהילות.

    אפשר, אם כן, לסמן שלבים בגילגולו של ביטוי: (א) הוא מופיע בתנ"ך בשני סיפורים שונים, והשורש מופיע בהקשרים דומים נוספים, אך בהקשרים דומים מדי, מכדי שתהיה לו משמעות מילולית. (ב) בתקופת התלמוד השורש מקבל משמעות מילולית, מה שמעניק לצירוף המקראי משמעות מטאפורית בדיעבד, אך המטאפורה המקראית עדיין איננה משמשת כביטוי, או כאידיום. (ג) בתקופת הרנסנס המטאפורה המקראית, עם המשמעות התלמודית, נכנסת לתרבות והופכת למטבע לשון מקובלת. (ד) בעת החדשה המשמעות המילולית של המטאפורה נשכחת, ונעשה בה שימוש כמו תנ"כי: רק על הרעיון המובע בה, ולא על אופן המבע. (ה) בשל כך – נעשה בה כבר שימוש גם כלפי צוררי ישראל שאינם יהודים.

    כל החיפוש הזה, בעיניי, מעניין מאוד – אבל הוא לא באמת קשור לכתם שכתבתי. בתכל'ס, הביטוי היה רק טריגר בשביל לדון בנושא אחר…

    והנה דוגמה בשביל הכיף:

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.