התקווה בת שנות אלפיים: נראטיבים היסטוריים, אנטישמיות על זמנית, ציונות מדינית והנצחת השואה

פורסם בתאריך | 27 באפריל 2013 | 3 תגובות | תגובות בפייסבוק

א. שאלה רדיקלית: למה בכלל להנציח את השואה?
בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נכחתי בדיון אודות זיכרון והנצחה. צעירים שהשתתפו בדיון העלו את החשש, שבדורות הבאים ייעשה זכר השואה פחות אישי ומרגש, ככל שיעלמו מן העולם ניצולים העשויים לספר על האסון ממקור ראשון. ככלות השנים, הם אמרו, עלולה השואה להישכח כליל. מעלי הדאגות הללו ניסו לחשוב כיצד עלינו ועל הדור שלנו לנהוג על מנת למנוע את האסונות האפשריים הללו. הקונצנזוס היה, שמוטלת עלינו אחריות וחובה מוסרית להנהיג הנצחה בכלים כלשהם, על מנת שהזיכרון לא יחלוף מן העולם ולא יאבד את ליחו. הדיון נסוב סביב השאלה: "מה הם האמצעים האפקטיביים והראויים ביותר על מנת לייצר הנצחה שכזו?", וההצעות נעו מעשיית קולנוע, דרך תיעוד עדויות, מחקר היסטורי, קביעת טקסים מחייבים ונורמות קבועות ועד ייסוד חג יהודי, בדומה לפסח ופורים.
העליתי ביני לבין עצמי את השאלה הרדיקלית: "מדוע, בעצם, חשוב לנו לזכור ולהנציח? למה זה טוב?". נראה שהשאלה הזו מפרה טאבו ושחשיבות ההנצחה פשוט מדברת בעד עצמה ומובנת מאליה – אך שאלה שאין עליה תשובה טובה היא שאלה טובה, ושאלה שיש לה תשובה טובה, אין סיבה לחשוש מלשאול אותה.
אני מוצא שתי תשובות אפשריות לשאלה הזו. תשובה אחת קשורה בהנחה, שהנראטיבים שאנחנו בונים היום, יש להם אורך חיים רב מאוד, שהתודעה הקולקטיבית שלנו נשענת על הבנה היסטורית שנתגבשה לפני אלפי שנים ושהתודעה הקולקטיבית שנגבש היום תמשיך להשפיע בעוד אלפי שנים. הטענה הזו איננה מופרכת, ואורך חייהם של נראטיבים מוסכמים בתודעה הציבורית הוא נושא שמעסיק אותי מאוד. התשובה הזו אומרת, שיש לנו חובה מוסרית כלפי הנספים והקורבנות, להנציח את אסונם ולזכור אותו. במידה רבה, התשובה הזו מבוססת גם על האופן שבו הזיכרון הקולקטיבי של השואה פועל בימינו: כסמן של זהות לאומית ושל הזדהות לאומית עם האסון – האסון פקד יהודים בשל יהדותם, ועל כן כל יהודי, בכל דור, חייב לראות את עצמו כאילו הוא עצמו מועד היה להיות קורבן שואה, אילו היה חי בזמן ובמקום ההם. אנחנו זוכרים את האסון משום שזה האסון שלנו, של כולנו, ומשום שהאסון הזה מגדיר אותנו ואת השתייכותנו לקבוצה הנרדפת הזו. מוטל עלינו לגבש מנגנונים של עיצוב זיכרון משותף – דווקא משום שהוא משותף, וכן, משום שאנחנו רוצים לשמר את תחושת השותפות הזו ואת הזהות וההשתייכות שהיא מכוננת. זה חלק מההבנייה של נראטיב היסטורי לאומי. על התשובה הזו ארצה לכתוב בהרחבה בכתם אחר.
תשובה אחרת לשאלה שהעליתי היא תשובה פרגמטית כביכול. חשוב שנזכור, בשביל למנוע הישנות של תרחיש שכזה. בשביל שנדע תמיד לעמוד על המשמר.

ב. התקווה בת שנות אלפיים: להיות קורבנות נצחיים ולהסיק מסקנות אופרטיביות.
אחת המשתתפות בדיון העלתה את הטענה, שהיא איננה מרגישה בנוח עם האופן שבו השואה מעצבת את התודעה הלאומית שלנו סביב פרנויה ותחושת קורבן. הוטחה נגדה ביקורת חריפה מצד משתתפים רבים, ובאתי לעזרתה, על מנת לחזק את דבריה. אמרתי שאני חושב שאנחנו גדלים ומתחנכים במידה רבה עם האמונות הללו ועם תפישת המציאות הזו. מחשבות דוגמת: “אנטישמיות תמיד הייתה ותמיד תהיה. איזה מזל שיש לנו מדינה משל עצמנו ושיש לנו צבא חזק, אחרת עלולה להתרחש שואה נוספת. יהודים תמיד נרדפו בשל יהודתם, הם מופלים לרעה גם היום והם תמיד יהיו נרדפים. השואה היא רק האירוע החמור ביותר, אבל ישנם אירועים שכאלה למכביר", וכן הלאה.
מישהי שאלה אותי: “אבל אתה לא חושב שזו האמת?!” עניתי: “לא. מבחינה היסטורית אני לא חושב שזו האמת." והיא הטיחה בי שאני לא יודע היסטוריה, שאני לא מכיר את תולדות העם שלי ושאנחנו מתחנכים על ברכי ההבנה ההיסטורית הזו משום שהיא נכונה. שחשוב שנתחנך על ברכי ההבנה ההיסטורית הזו משום שחשוב שנבין את ההיסטוריה של העם שלנו ונכיר אותה לאשורה.
ההנחה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" היא לא הנחה ציונית. היא קיימת בתודעה היהודית מדורי דורות. מצד שני, ההנחה ש"הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" היא לא ההנחה הכי ציונית שבנמצא ואנחנו מסיקים, כחברה, כיום, מסקנה שונה מאוד – ואפילו הפוכה בתכלית – מבחינת הלקח האופרטיבי הנובע מן ההכרה הנרדפת הקורבנית שלנו. בעבר חשבנו: “אנחנו קורבנות נצחיים ולכן מוטל עלינו להנמיך פרופיל, להיזהר ממרידות ומהתנגדות למשטר ולהתפלל הרבה." היום אנחנו חושבים: “אנחנו קורבנות נצחיים ולכן מוטל עלינו לשמור על מדינה יהודית טהורה ועל צבא חזק ולעולם לא להסתמך על אף אחד אלא על עצמנו."
בשמאל הרדיקלי מתנגדים להמנון משום שהוא יהודי ומדיר, לפיכך, את האוכלוסיה הערבית בארץ, אך זה מחוץ לנושא דיוננו. מנגד, כזכור, גם חרדים אינם שרים את ההמנון הלאומי. אנחנו שרים כך: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה – עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים." קצת מוזר לומר אמירה שכזו, כאשר התפיסה הציונית המדינית סבורה שהתקווה בת שנות אלפיים התממשה עם קום המדינה וכינון העצמאות היהודית בארץ. מוזר עוד יותר, אולי, שאם התקווה הזו היא אמנם תקווה בת שנות אלפיים: כיצד אפשר שהחרדים אינם סבורים שמדינת ישראל מהווה מימוש שלה. אולי יש מקום לשער, שבאלפיים שנות הגלות לא ייחלו היהודים לכינונה של מדינה יהודית ריבונית עצמאית בארץ ישראל, אלא לדבר-מה אחר, אם בכלל ייחלו למשהו.

אני תוהה האם מי מהתפיסות הנראטיביות הללו – המסורתית או הציונית – נכונה מבחינה עובדתית ומדויקת מבחינה היסטורית. כלומר: "האם אני לא חושב שזו האמת?! – שאנחנו מתחנכים על ברכי ההבנה ההיסטורית שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, שאנטישמיות ושנאת יהודים תמיד היו ותמיד תהיינה – משום שהיא נכונה?!" וכן האם, לפיכך, נחוץ להכיר באמת ההיסטורית הזו על מנת להישמר לנפשותינו, ולהצדיק את קיומה של מדינת ישראל בכל מחיר. נוסח אחר: האם יש בעיה בהלך הרוח הישראלי הממוצע, החרד מפני שואה נוספת ומפני אפוקליפסה האורבת תמיד מעבר לפינה, או שמא הלך הרוח הזה הוא רציונלי ונחוץ?

ג. תולדות עם ישראל: האמנם אנטישמיות תמיד הייתה ותמיד תהיה?
ובכן, לא. אני חושב ש"תמיד" זה הרבה מאוד זמן ושהוא כולל אינספור פרטי אינפורמציה רלוונטיים. אני חושב שכל ניסיון לסכם תקופה כל כך ארוכה על ציר הזמן וכל כך רחבה על הציר הגיאוגרפי מוכרחה להיות מגמתית. היא תמיד תהיה מלווה בבחירה של עובדות היסטוריות מסוימות והשכחה של עובדות היסטוריות אחרות. הבלטה של עובדות מסוימות וטישטוש של עובדות אחרות. סידור של העובדות על רצף עלילתי בעל משמעות באופן מניפולטיבי ומכוון. מדובר בליקוט של אירועים אקראיים וספורדיים מפני רחבי הגולובוס ורחבי הזמן, לכדי מסקנה קוהרנטית מאוחדת, שאיננה מסקנה הכרחית.

אתן רק מספר דוגמאות: הרומאים אמנם דיכאו את מרד בר כוכבא באופן מוחלט ואכזרי, אבל רומאים דיכאו מרידות בכל רחבי האימפריה. הם לא איפשרו חופש דת, גבו מיסים ולא אפשרו הגדרה עצמית לאף אחד. להפך: עד מרד בר כוכבא היה ליהדות מעמד פריבילגי באימפריה הרומית, בתור "דת עתיקה", שיש להתייחס אליה בסובלנות מסוימת. ליהודים הותר לשמור על דתם ולבנות בתי כנסת, שלא כמו שומרונים ונוצרים, למשל. קשה למצוא דוגמאות למרידות שהיו כל כך נחושים ועקביים כמו מרידות היהודים ברומאים (היו כמה כאלה). עבדות, התעללות בשבויי מלחמה, זירות גלדיאטורים – כל אלה היו תופעות רומיות, ולא תופעות שמגדירות יחס מיוחד של הרומאים ליהודים. תוצאות המרד הזה מעידות על החברה היהודית באותה עת יותר משהן מעידות על שנאת יהודים אוניברסלית ונצחית.
לסיפורים מיתולוגיים כמו העבדות במצרים והמן הרשע לא אתייחס כאן. חורבנן של ממלכת ישראל וממלכת יהודה ע"י האשורים והבבלים מעיד, שוב, על אותן אימפריות ועל אותה תקופה. אין בהן שום יחס יוצא דופן כלפי העם שלנו. מרד החשמונאים, שוב, מעיד על החשמונאים ולא על היוונים.
גירוש ספרד נעשה מעט לאחר הרקונקיסטה. אם נזכור את מעשיהם של איזבלה ופרדיננד, שהיו מן הרשעים הגדולים בהיסטוריה, נבין את הגירוש באור אחר. הרי גם מוסלמים גורשו מספרד באותה עת, והיחס כלפי מוסלמים היה גרוע מהיחס כלפי יהודים. אם נזכור את ספינות העבדים שהחלו אותה עת לצאת מאפריקה לאמריקה ואת הטבח שהתבצע בילידים באמריקה, נבין שהיהודים יצאו מן התקופה המדממת הזו בזול. אין שום השוואה בין הגירוש ההוא לבין השואה של העבדים האפריקנים או של הילידים האמריקנים. אחרים סבלו אז מידי אותו בית מלוכה אכזרי פי כמה וכמה יותר מאשר יהודים. יתר על כן: אפילו בבני עמם ובבני הדת הנכונה ביצעו איזבלה ופרדיננד פשעים מסמרי שיער. אני חושב שישראלים רבים זוכרים את האינקוויזיציה הספרדית כטראומה יהודית – והלא זו טעות חמורה. הכנסיה קיבלה סמכויות חקירה (=אינקוויזיציה) אך ורק כלפי נוצרים. מי שאיננו נוצרי בלאו הכי – הרי שאין שום צורך לבחון אם הוא נוצרי "טוב". נוצרים רבים חוו עינויי תופת מסמרי שיער בשל החשד שהם אינם נוצרים טובים, שהם חוטאים בסתר או שהם יהודים במסווה. אמנם – יהודים שהתנצרו למראית עין, על מנת להינצל מגזירת הגירוש, היו נתונים לאימי האינקוויזציה, שניסתה להוכיח שהם אנוסים, שהם אינם נוצרים אמתיים – אך הדבר נעשה נגדם מטעם הכנסיה בתור נוצרים המבצעים חטא, כחלק מסמכותה של הכנסיה לחנך ולשפוט את הנמנים על שורותיה – הדבר לא נעשה נגדם בתור יהודים.
במידה רבה, גירוש ספרד זכור בתור אסון לאומי משום שטרם הגירוש היו יהודי ספרד מצויים במעמד פריבילגי ומיוחס. הם נמנו על השדרות הגבוהות בחברה, על המקורבים לשלטון ולשררה, על בעלי הממון ועל בעלי הידע התרבות והכח. מי שמגרשים אותו מגטו או משכונת עוני איננו זוכר את הגירוש כעלבון צורב כמו מי שמגרשים אותו מארמון המלך. לאחר גירוש ספרד התקיימה מעין תחרות בין מושלים מוסלמים שונים בניסיון לקלוט את הפליטים היהודים, מתוך הנחה שהם עשויים לשפר את המצב החברתי והכלכלי במקומות שיהגרו אליהם. מלכים וסולטנים שונים יצאו בהכרזות רשמיות שהם נכונים לקבל את הפליטים ושהם נאותים לתת הטבות מיוחדות שהם ליהודים שיהגרו לארצותיהם.
נהוג לומר, לעתים, שגם תחת שלטון האסלאם היו היהודים מקופחים ומופלים לרעה. לרוב, הדבר הזה נכון רק דה יורה. דה פקטו, יהודים זכו למעמד פריבילגי ולהזדמנויות שאפילו מוסלמים לא זכו להן. באיסטנבול, באנדלוסיה, באלכסנדריה ובמקומות נוספים, נמנו יהודים על שכבת האצולה ועל בעלי הייחוס. בתקופות ובמקומות שבהם יהודים היו מופלים לרעה – פלשתינא, למשל, במאות מסוימות – מעיד הדבר על השלטון המוסלמי המקומי, ולא על שנאת יהודים אוניברסלית ונצחית. בכל המקרים הללו היו גם נוצרים מופלים לרעה, ובמקרים רבים היו הנוצרים מופלים יותר מאשר יהודים. אם יש עם שצריך לראות את עצמו כמי שסבל משנאה ורדיפות לאורך כל שנות קיומו, הרי זה העם הדרוזי. רדיפות כנגד דרוזים התקיימו באופן מובהק בכל מקום שהיה בו שלטון מוסלמי ובכל עת. אין דמיון בכלל בין אפליות בלתי אלימות שנהגו נגד יהודים תחת שלטון האסלאם לבין רדיפות של ממש כנגד דרוזים. זאת, כמובן, מבלי לציין בעלי דתות עתיקות ואמונות פוליתאיסטיות ואנימטיביות, שדינם היה חד וחלק: לאסלאם או לחרב. והדבר התקיים הלכה ולמעשה.
יהודים היו גם מלכים בעצמם בממלכות שונות ויחסם למיעוטים בממלכותיהם לא היה טוב יותר מהיחס שהם זכו לו כמיעוטים בממלכות אחרות. החשמונאים כבשו מספר עמים בכח הזרוע וכפו עליהם גיור, מוות או גירוש – מהלך דומה להפליא למהלך שנקטו מלכי ספרד הנוצרים. מלכי כזריה התגיירו ויהדות היתה דת הגמונית-שלטונית בממלכה לא קטנה שמרבית תושביה לא היו יהודים. מלכי חמיר, לפי סברות מסוימות, התגיירו ויצאו להלחם בממלכות שכנות וטבחו בנוצרים ובפגאנים שכנים.
מעמדם החוקי הנבדל של יהודים באירופה בימי הביניים סימן יחסים מורכבים של היטמעות והיבדלות. הם היו בהחלט קבוצה חברתית מובחנת – הן בעיני עצמם והן בעיני ההגמוניה הנוצרית. עצם ההתייחסות הייחודית ליהודים נתפשת לעתים קרובות בהתבוננות רטרוספקטיבית כאפליה כשלעצמה, אך התבוננות שכזו מתעלמת מן העובדה שהתקופה הפיאודלית לא התאפיינה באחידות החוק והשלטון כמו העת המודרנית. קבוצות רבות זכו לכתבי זכויות ייחודיים, לקבוצות שונות היו בתי משפט עצמאיים ומערכות אוטונומיות של אכיפה ופיקוח, שדרות שונות בחברה היו כפופות למוקדים שונים של סמכות וריבונות. נוסף לזאת, היהודים ראו את עצמם כקבוצה נפרדת ולא ביקשו הזדמנות להיטמע בחברה הכללית – הם תמיד קיוו לזכות ביחס טוב כקהילה נבדלת. יתר על כן, מעמדם הייחודי של יהודים סימן לעתים מעמד של זכויות יתר – כתבי זכויות והגנה שהעניקו מלכים שונים לקהילות היהודיות בתחומם העניקו ליהודים הזדמנויות ויתרונות מובהקים ועמדות פתיחה עדיפות בכלכלה, מסחר והשכלה. לרוב נאסר עליהם פורמלית, למשל, לשאת נשק, אולם משמעותו המעשית של האיסור היתה שהם זכאים להגנה של המשמר המלכותי ושהם פטורים מגיוס לצבאו של מסדר כלשהו. אחרים היו מחוייבים בשליחת הבנים לשירות במסדר של האציל שעל קרקעותיו ישבו – מה שעלה בבטחונם ובחייהם – והמסדר הזה היה אחראי, לכאורה, בין היתר, להיות ערב לשלומם: גם בעימותים מול הצבא המלוכני. ההתייחסות ליהודים כאל "רכושו של המלך" נשמע לישראלי המודרני כמעמד משפיל, אולם אחרים היו רכושו של הפיאודל והיו צמותים לאדמותיו ומחוייבים לו בנפש, בכסף ובדין-ומשפט. אין ספק שמוטב היה להיות יהודי ולא להיות צמית. האיסור שהוטל על נוצרים במקומות רבים ובתקופות רבות לעסוק בהלוואה בריבית, נתן ליהודים מונופול על תחום ההלוואה והבנקאות, והם היו אמנם חלוצי הבנקאות האירופית וסבלו לעתים רבות מעוני פחות בהרבה מזה של שכניהם הנוצרים.
עם ראשית ההתעוררות הלאומית באירופה, נעשו נסיונות שונים ומגוונים לערות את היהודים בחברה הכללית, לשבור את המחיצות שבינם לבין האוכלוסיות שבקרבן חיו, ואף להשוות את מעמדם וזכויותיהם. אמנם, כידוע, לא באופן מוחלט, לא בכל מקום, לא בצורה אופטימלית – אך הבחירה לשמוט את ההיבט הזה לחלוטין מהזיכרון ההיסטורי שלנו היא בחירה בעייתית. עם ראשית המהפכה התעשייתית תפסו יהודים רבים עמדות מפתח בחירות מאוד בתעשייה, בבנקאות, בהון ובשלטון. יהודים רבים היו הוגי דעות חשובים, סופרים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, תיאורטיקנים – מאז ראשית הרנסנס וביתר שאת במהלך המאה הי"ט. אישים יהודים זכו להכרה ציבורית רחבה מאוד ולהכרה אקדמית, תרבותית ופוליטית כבר בחייהם – ברוסיה, גרמניה, פולין ובמקומות אחרים. יהודים נמנו על מנהיגי המהפכנים בתנועות הקפיטליסטית, הקומוניסטית, האנרכיסטית ובתנועות אחרות, כמו גם בהתקוממויות לאומיות של המאה הי"ט בפולין, בספרד, ביוון ובמקומות אחרים.

ד. היסטוריה וזיכרון היסטורי: נראטיבים אלטרנטיביים.
כלומר: ההנחה שיהודים סבלו שנאה ורדיפות בכל מקום ובכל עת, מנתקת את הקשיים שיהודים חוו מן ההקשרים ההיסטוריים שלהם ומן הקונסטקסט שבתוכו התקיימו, וזהו זיכרון היסטורי צר מאוד – הוא יוצא מתוך נקודת המבט של הקורבן, שאיננו מסוגל לתפוש את הנסיבות שבהן ושבגינן נפגע. יתר על כן, זהו זיכרון היסטורי מאוד נראטיבי, במובן שהוא בוחר לציין רק עובדות מסוימות ורק תקופות מסוימות בהיסטוריה, ובוחר להשכיח פרטים היסטוריים אחרים.
התיאור: "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. אנטישמיות ושנאת יהודים תמיד התקיימו ותמיד יוסיפו להתקיים. יהודים סבלו מאז ומעולם מרדיפות, אפליה ופורענות" – הוא תיאור בלתי מדוייק ובלתי ממצה והוא מעיד על אופני זיכרון יותר משהוא מסכם אלפי שנים בצורה תמציתית וקולעת. הוא מתבסס על עובדות אמתיות ויש דוגמאות למכביר של שנאת יהודים ושל פגיעה ביהודים – אבל השזירה של האירועים ההיסטוריים הללו דווקא, על גבי נראטיב אחיד ומוחלט, היא לא "אמת היסטורית".
התיאור האנטישמי השכיח, לפיו: “יהודים תמיד היו מקורבים לשלטון, תמיד התעסקו בכסף והשתמשו בגישה שהיתה להם לכסף על מנת לנצל פשוטי עם נוצרים ועל מנת לכוון את אופני השלטון, הכלכלה והמסחר לטובתם האישית מתוך בצע כסף וחוסר מוסריות" – הוא תיאור שיש לו הרבה על מה להתבסס. הוא עושה שימוש בעובדות היסטוריות מסוימות שיש בהן ממש ושאינן שקריות. אולם, הוא בוחר להדגיש רק עובדות מסוימות ולהשכיח עובדות אחרות, הוא בוחר לשזור רצף של עובדות אקראיות ובלתי תלויות, המפוזרות על מרחב גיאורפי עצום ועל ציר זמן אדיר, לחבר אותן יחד תוך שמיטה של הקשרים, של קונטקסט ושל הבנת הרקע לאותן תופעות היסטוריות ויוצר סיכום מאוחד, מגובש ורציף של כלל ההיסטוריה היהודית. זה טבעם של נראטיבים, וככל שהם עוסקים בסוגיה רחבה יותר, כך הם פחות מדוייקים ופחות משכנעים. הטענה שיהודים נרדפו וחוו אפליה מעולם היא בלתי היסטורית ממש כמו הטענה שיהודים היו מקורבים לשלטון והתעסקו בכסף באופן מניפולטיבי ונצלני מעולם. הטענה הזו כמו הטענה הזו מבוססת על אמתות היסטוריות ועל עובדות נכונות, שהקישורים ביניהן הם מגמתיים ומכלילים מאוד.
נראטיב היסטורי אחר, שאיננו מקובל בשיח ושאיננו פחות מדוייק מן השניים הקודמים, עשוי להיות כזה: "יהודים, מאז ומעולם, חיו בצלן ובקרבתן של תרבויות, דתות, חברות וסיוויליזציות שכנות מכילות. מאז ומעולם חיו יהודים כמיעוט בתוך תרבות דומיננטית רחבה יותר: מצרית עתיקה, מסופוטמית עתיקה, הלניסטית, רומית, נוצרית או מוסלמית. מאז ומעולם התפתחה והתקיימה היהדות – כחברה, דת, תרבות, לאומיות – כקבוצת מיעוט בהשפעתן של תרבויות אחרות, גדולות, ותוך השפעה הדדית, דו-שיח, משא ומתן, תוך יחסים של קרבה וריחוק חליפות, תוך יחסים של שנאה ואהבה חליפות, תוך גיבוש של זהות אוטונומית והיטמעות בזהות הדומיננטית המכילה חליפות, וזה אופיה היחודי של היהדות: השתנות מתמדת ועיצוב מחודש לאור חילופי הדורות והקבוצות הדומיננטיות שבתוכן היא מתקיימת."
כך או כך, כל תיאור היסטורי של "עם ישראל" לדורותיו הוא תיאור נראטיבי במיוחד. תיאור מגמתי, מניפולטיבי, דמגוגי, המעיד על הזוכר ועל מעצבי הזיכרון יותר מאשר הוא מעיד על ההיסטוריה עצמה.

ה. האמנם מוטל עלינו להנציח את השואה מטעמים פרגמטיים?
הווה אומר: אם אמנם מוטלת עלינו חובה מוסרית לעצב את הזיכרון הנראטיבי שלנו מטעמים אופרטיביים ופרקטיים, מתוך דאגה לרווחת הדורות הבאים – הייתי אומר שההתחנכות בצל ההכרה שאנחנו קורבנות נצחיים איננה מטיבה עמנו ולא תטיב עם נכדי נכדינו. אינני חושב שהיא מהווה תיאור אותנטי ומדוייק של האמת ההיסטורית ואינני מאמין שכך ראוי או שכך מוטב לזכור את ההיסטוריה. אם אמנם מוטל עלינו התפקיד לעצב את הזיכרון היהודי ולגבש נראטיב לאומי מוסכם, אזי יכולים אנחנו לעצב נראטיב אחר שיהיה מדוייק (או בלתי מדוייק) באותה המידה, אבל יהיה מוצלח יותר ויהיה כזה שבריא יותר לחיות לאורו ולטפח לאורו את הדורות הבאים. אני חושב שהתודעה הפרנואידית שלנו גורמת לנו לצרות רבות ושהיא אשמה במידה רבה בצרות הצרורות שאנחנו מטילים על אחינו הפלסטינים. אנחנו חיים בפחד מתמשך, בלתי רציונלי, שמקדש את הבטחוניזם הישראלי החולש על כל חלקה טובה שלנו. אני חושב שדווקא התבוננות היסטורית מפוקחת, פרשנית, חקרנית, עשויה להרגיע במשהו חלק מן הפחדים שהישראלי הממוצע מתחנך לאורם. אני חושב שטוב יהיה אילולא נחשוב שביום שיסגרו את צה"ל תקום על יהדות העולם, ועל יהדות מדינת ישראל בפרט, שואה נוספת. אני חושב שרע שאנחנו מצדיקים את ההכרח בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי על הפחד הנוירוטי הזה.
אם נשוב להשוואה שבין הנראטיב היהודי המסורתי לבין הנראטיב הציוני – הרי שחרף כל הפורענויות שקמו על יהודי אירופה לאורך מאות שנות ימי הביניים – לא נראה להם אז הכרחי שיהיה להם צבא. למעשה, לא היה בנמצא עם שהיה לו צבא. לא כך התנהל העולם באותה עת. מי יודע איך יתנהל העולם מבחינת מנגנונים כלל עולמיים, יחסי מדינות, גלובליזציה, אימפריות, מעצמות, שבטים, פיאודליזם, זכויות יתר וכתבי זכויות, מנגנוני משפט מקומיים, לאומיים או בינלאומיים – מי יודע מה יהיה בעוד חמש מאות שנים ובעוד אלף שנים. להפך: די ודאי שלא כפי שמתנהלים הדברים בימינו. לחשוב על צה"ל בתור הפיתרון האולטימטיבי לרדיפת היהודים האוניברסלית והנצחית – ולפיכך לחשוב שמוטלת עלינו החובה להנציח את זכר השואה על מנת להצדיק לדורי דורות את קיומה של מדינת ישראל ושל צבא יהודי חזק – זו מחשבה אנטי היסטורית ומעליבה בגיחוך שהיא מעוררת. המחשבה שמוטל עלינו להכפיף ראש, להנמיך פרופיל, לקבל גזירות בשקט ולהתפלל הרבה נשמעת הרבה יותר רציונלית, קוהרנטית וברת הגנה. אגב, זו המסקנה שקיבלו על עצמם גם הדרוזים – שהם ללא ספק עם נרדף – והם אוחזים בה גם בימינו.
התבוננות היסטורית שכזו מאפשרת לי כיהודי לדמיין עתיד לא רחוק שבו מדינת ישראל תחדל להתקיים בלי לחוות פחד קיומי אפוקליפטי. אני סבור – מבלי לחוות דעה על זה – שאין זה סביר שמדינת ישראל תתקיים לנצח. מנגנוני ממשל ואופנים של ארגון חברתי משתנים לאורך ההיסטוריה ללא הפוגה. הארגון האנושי הגלובלי לפני עידן המדינות הלאומיות: הווה אומר, לפני כמאתיים שנים – השתנה ללא הכר במהלך המאה הי”ט. מערך המדינות במאה הי”ט השתנה באחת עם סופה של מלחמת העולם הראשונה, ושוב עם סופה של מלחמת העולם השנייה. המערך הזה הוסיף להשתנות במידה מסוימת לאורך המחצית השניה של המאה העשרים והוא משתנה לנגד עינינו במידה שאיננו תופשים, לרוב, עד כמה היא תהומית ועצומה, ככל שהשוק החופשי העולמי והסכמי הסחר הולכים ומתרחבים, ככל שהגלובליזציה הולכת ומעצבת את פני העולם, ככל שחברות מסחריות הולכות ונעשות הגופים העשירים, החזקים והמשפיעים ביותר בעולמנו: ללא ספק יותר מכל מדינה שהיא, אבל גם יותר מארגונים בינלאומיים כגון האיחוד האירופי, האו”ם ונאט”ו. מה שיהיה בעולם בעוד חמישים שנה זה לא מה שיש בו היום. מדינת ישראל לא תתקיים לנצח.

האם יהודים יסבלו מרדיפות כשלא יהיה להם צבא? מאז שמדינת ישראל קיימת, יהודים נרצחו או חוו התקפות בשל יהדותם (או בשל ישראליותם) כאזרחים ישראלים יותר מיהודים בכל מקום אחר בעולם, בהפרשי אחוזים ניכרים. האמנם מדינת ישראל וצבא הגנה לישראל אחראים על בטחונם של יהודים או ערבים לו? האמנם מדינת ישראל וצבא הגנה לישאל הם מסקנה היסטורית הכרחית, לקח אופרטיבי שאנחנו חייבים ללמוד מהשואה? האם אפשר לדמיין עולם שיש בו יהודים, שאין בו צבא יהודי, והוא לא פחות רע ליהודים מהעולם בימינו? האם אפשר לסבול את המחשבה, שהיו תקופות בהיסטוריה של עם ישראל, שהיו בהן יהודים, שלא היה בהן צבא יהודי, ושחייהם של היהודים היו טובים, ואפילו טובים יותר ובטוחים יותר מחייהם של יהודים בישראל היום? האם אפשר לסבול את המחשבה, שאנחנו לא יודעים את העתיד ושאנחנו לא נושאים בשום אחריות כלפי דורות העתיד, כלפי האופן שבו יזכרו את העבר או כלפי המסקנות הארציות המעשיות שעליהם ללמוד וליישם בשל העבר?

האם מוטל עלינו להנציח את השואה מטעמים מוסריים?
לסיכום: שאלה אחת היא – האם הנראטיב שלנו נכון עובדתית? האם הוא מהווה תיאור מדוייק של העבר? עניתי: אין תיאור מדוייק של העבר. ניסיון להקיף תחום היסטורי כל-כך רחב וכל-כך מורכב במספר פסקאות יהיה תמיד מסולף, ותמיד יאלץ לבחור פרטים מסויימים ולמתוח ביניהם קישורים מרחיקי לכת ומגמתיים. ניתן לעצב את זכר "תולדות עם ישראל" בכל אופן שבו בוחרים לעצב אותו.
השאלה השניה היתה – האם מתוך היכרות עם העבר נגזרת מסקנה אופרטיבית, ויש להנציח את השואה על מנת להצדיק את הציונות ואת קיומם של מדינה יהודית וצבא יהודי? האם חשוב לחנך לאור ההיסטוריה היהודית על מנת לחזק את התמיכה הישראלית, של בנינו ובני בנינו, באידיאולוגיה הציונית ובחשיבותן האדירה של ריבונות ועצמאות לאומיות? עניתי: היו גם נסיבות היסטוריות אחרות שבהן נהנו יהודים מביטחון ורווחה, ואפילו גבוהים יותר מאלה שיש להם במדינת ישראל כיום, ויכול להיות שעצמאות ריבונית איננה הפיתרון האולטימטיבי לבעיית היהודים. יתר על כן, עניתי שמערך הכוחות העולמי משתנה כל הזמן. הקונבנציה של מדינות לאום לא היתה עולה על דעתו של איש לפני מאתיים שנים, וסביר מאוד שלא תעלה על דעתו של איש בעוד מאתיים שנים. קשה לחשוב על מסגרת שלטונית, שהיא מעצם טבעה קצרת מועד, בתור פיתרון נצחי.
השאלה השלישית היתה – האם ראוי להנציח את השואה פשוט מתוך כבוד לנספים? פשוט משום שאחינו והורינו ובני עמנו נשרפו בארובות של אושוויץ ומוטל עלינו לזכור את אסונם? פשוט משום שהיה זה אסון אנושי כבד ומשום שהיה זה גם האסון שלנו, שהרי גם אנחנו היינו נשלחים לאושוויץ, וגם בני בנינו היו נשלחים לשם, אילו חיינו במקום ובזמן הרלוונטיים?
על השאלה הזו אענה בכתם אחר.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "התקווה בת שנות אלפיים: נראטיבים היסטוריים, אנטישמיות על זמנית, ציונות מדינית והנצחת השואה"

3 תגובות בבלוג על "התקווה בת שנות אלפיים: נראטיבים היסטוריים, אנטישמיות על זמנית, ציונות מדינית והנצחת השואה"

  1. אורית
    21 במאי 2013 @ 22:07

    אני מצרפת לינק לראיון עם גבריאל בך שהיה שופט בבית המשפט העליון וגם סגן התובע במשפט אייכמן.
    זה מעניין

  2. אורית
    21 במאי 2013 @ 22:24

    אני מצרפת עוד לינק על מעללי ההנהגה הציונית והתייחסותה לשואת יהודי הונגריה.
    אחד המסמכים הכי מזעזעים שנתקלתי בהם.

  3. נירוס
    22 במאי 2013 @ 01:06

    תודה.

    שני הלינקים מעניינים מאוד, אבל אני לא רואה איך מי מהם קשור לכתם שלי. אולי הציטוט של רודולף הס, ואולי המסר של בך בסוף הריאיון – אם כי שניהם קשורים יותר לחלק ב' שהובטח בפסקה האחרונה וטרם נכתב, ולא למה שכתבתי כאן.

    הלינק השני בעייתי, משום שהוא מקוטע ואין חתימה: אי אפשר לדעת מי עומד מאחוריו, מה המגמות שלו, מה מידת הדיוק שלו וכו' – מי שמתעסק בהיסטוריה קורא קודם כל את החתימה, ורק אח"כ קורא את המסמך, לאורה. כאן אי אפשר לעשות את זה, וזה במילא עושה את כל העיון במסמך פחות משמעותי. יחד עם זאת, זו קריאת כיוון ללמוד את הנושא יותר לעומק וממקורות מהימנים.

    ובהערת אגב: מעניין שתמיד מציינים את מחמוד עבאס בתור מכחיש שואה בגלל שהדוקטורט שלו עוסק בקשרים בין ההנהגה הציונית לבין המפלגה הנאצית – זה הרי ידוע, ולא חדש, שהיו קשרים כאלה. מי שחוקר ומנתח את הקשרים הללו הוא אולי מכפיש הציונות – (לאו דווקא, אבל אני מניח שכך בדוקטורט שלו) – אבל בפירוש לא מכחיש שואה. נהפוך-הוא, הוא חוקר שואה, ועוזר לגלות ולהוציא לאור עוד אינפורמציה לגבי השואה. התווית הזו שמדביקים לו בישראל באופן פבלובי ממחישה עד כמה הלקח הציוני והנצחת השואה כרוכים זה בזה בתודעה הציבורית שלנו: נראה לנו משום-מה בלתי אפשרי שמישהו עשוי לגנות גם את הנאצים וגם את הציונים. הקישור האוטומטי הזה בין הלקח לבין הזיכרון – הוא הדבר שניסיתי לכפור בו בכתם הזה.

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.