על הזכות של הורים גאים לאמץ

פורסם בתאריך | 2 באפריל 2019 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

רקע:
ביולי 2017 השיבה פרקליטות המדינה לבג"ץ בנוגע לעתירה של זוג גאה להתיר לו להירשם להליך אימוץ, כי אין להתיר לזוג להירשם להליך אימוץ בשל לשון החוק, המאפשר אימוץ רק לגבר ואשתו וכן משום שהורות גאה תטיל על הילד המאומץ מעמסה רגשית שמוטב להימנע ממנה. התגובה הזו של פרקליטות המדינה הציתה גל מחאות להט"בי אדיר מימדים, שכבש את תשומת הלב הציבורית למשך זמן-מה, הופיע בכותרות העיתונים ובפתיחת מהדורות החדשות והוביל להפגנה רבת משתתפים עד מאוד. כתבתי את הכתם הזה אז אולם לא פירסמתי אותו על שום במה ואני מפרסם אותו כעת.

בפתח הדברים
תהיתי ביני לבין עצמי, למה דווקא עמדת המדינה ביחס לאימוץ תינוקות בידי זוגות חד-מיניים עוררה סערה ציבורית עזה כל-כך, עד כדי כך ש-5000, או אפילו 10000 מפגינים (המספרים שונים בין דיווח למשנהו) התייצבו למחות נגדה, חברי כנסת התבטאו נגדה בחריפות והצליחו להביא את השר כץ לכדי מבוכה ונכונות להגיש נייר עמדה חדש. אח"כ השבתי לעצמי, שאפשר שהקהילה הגאה בישראל נהייתה מאוד מאורגנת, מגובשת, מגויסת וחזקה, כך שכל נושא שהיה עולה על הפרק היה מעורר מידה דומה של מחאה אפקטיבית. מכל מקום, קצת חבל בעיני שדווקא הנושא הזה, שהוא בפירוש רגיש, מורכב, בעייתי ורב-פנים, נישא על נס המחאה, באופן שמוכרח להשטיח אותו ולרדד אותו לרמה של סיסמאות והצהרות פשטניות. (זה טיבן של מחאות – הן מוכרחות לתמצת אמירות עקרוניות לכדי מסר פשוט וחד-משמעי).

הערת מבוא
כדאי לציין, לפני הכול, שתגובת המדינה לעתירה שהוגשה לבג"ץ בנושא אימוץ בידי זוגות בני אותו מין היא, שהמקום לערוך שינוי בנוסח החוק הוא בבית המחוקקים ולא בבית המשפט. רובה ככולה של תשובת המדינה עוסקת בעניין זה. לשון החוק, שנחקק ב-1960, היא: "איש ואשתו." לא – "בני זוג", לא "צמד", לא "שניים שבאו בברית הזוגיות." קשה להבין את הנוסח הזה – "איש ואשתו" – כאילו הוא חל מאליו גם על זוגות חד מיניים. בתשובתה לבג"ץ הראתה המדינה שבתי המשפט, לרבות בג"ץ, נמנעו באופן עקיב למדי מפרשנות המשפט הזה, בכל מקום בו הוא הופיע בספר החוקים, כאילו ניתן להוציא אותו מפשוטו. התייחסות המדינה לגופם של דברים מגיעה רק בסוף המסמך, כלאחר יד וכאילו שלא לצורך. פסקה אחרונה זו היא שזכתה למלוא תשומת הלב הציבורית וגם אני אתייחס רק אליה. אולם, חבל הדבר שהשתרש בישראל, שבג"ץ מקדם את האינטרסים הלהט"ביים בארץ – משום שבית המחוקקים הישראלי איננו עושה זאת. גם במקרה הזה, ברור ומוסכם כי "דרך המלך" היא אכן שינוי חקיקה, ולא פרשנות עקלקלה של נוסח החוק הקיים.

מגזין דבר1 העלה את כל תשובת המדינה לרשת. אפשר לקרוא אותה כאן:
http://www.davar1.co.il/wp-content/uploads/2017/07/medina-imutz.pdf

היפוך היוצרות
כך או כך, הטענה הראשונה המושמעת נגד עמדת המדינה בבג"ץ שעל הפרק היא, שהמדינה שוללת מזוגות גאים את "הזכות להורות", אולם אין זה נכון. "הזכות להורות" היא זכות המנעותית ולא התערבותית, כלומר – מוטלת על המדינה החובה "להימנע" משלילת הזכות הזאת, לא מוטלת עליה החובה להתערב לשם הגשמת הזכות הזאת. במילים אחרות, אין למדינה סמכות למנוע מאף אחד להיות הורה, אבל אין זה אומר שהיא נדרשת לספק ילד לכל מי שרוצה להיות הורה. אם המדינה לא מאפשרת לזוגות גאים לאמץ, אין זה אומר שהיא שוללת מהם את "הזכות להיות הורים".

ניסוח אחר של הטענה הזו הוא, שהמדינה שוללת מזוגות גאים את "הזכות לאמץ". אולם כאן יש היפוך יוצרות בעייתי. אין "זכות לאמץ", משום שאימוץ איננו דרך לממש את הזכות להורות, לפחות בישראל. אימוץ הוא ניסיון להעניק בית לתינוקות ולילדים שאינם יכולים לגדול בבית הוריהם הביולוגיים. אימוץ הוא מעשה של גמילות חסדים, של צדקה. כמובן, שעל מנת שהוא יגשים את מטרתו הוא מוכרח להלום את משאלת-ליבם של המאמצים – הם רוצים בראש ובראשונה להיות "הורים" ועובדה זו היא שעושה אותם "כשירים" לבצע את אותה גמילות-חסדים כביכול. אולם, אין מדובר בזכותם להגשים את משאלת-ליבם, אלא בנכונותם לעשות מעשה של חסד עבור מי שגורלו לא שפר עליו.

מי שרוצה להתנדב עם נשים שחוו תקיפה מינית או התעללות דומסטית חייב לעבור ראיונות, מבדקים פסיכולוגיים, להתחייב למספר שעות-שבועיות מינימלי ולתקופת התנדבות מינימלית. האין לכל אדם את "הזכות" להתנדב? למה רק מי שעומד בתנאי מיון מחמירים יכול ליהנות מהזכות הזו? – משום שאין מדובר כלל בזכות, אלא בנכונות להתנדב. כאשר אתה נכון להתנדב, אתה אומר משהו מעין: "הנה, אני מציע את מה שביכולתי להציע", ולנצרכי הנדבה שמורה הזכות אם לקבל את נדבתך אם לאו. צודק וראוי הוא, שנצרכי הנדבה יוכלו לבחור לעצמם את הנדבה הטובה והראויה ביותר. כיוון שיש – ויש בזה נחמה כלשהי – רבים וטובים המעוניינים להקדיש מזמנם ומן האמפתיה שלהם לנשים שחוו תקיפה והתעללות, טוב וראוי שהארגונים המטפלים בהן יבחרו לעצמם את המתנדבים הטובים והמתאימים ביותר וישחררו את המתאימים פחות. אילולא היו רבים הנכונים להתנדב, אולי היו "תנאי הקבלה" להתנדבויות כאלה פחות מחמירים.

הנכונות לאמץ היא ביסודה הנכונות להציע בית למי שאין לו בית. ככל שרבים הנכונים להתנדב על הנצרכים לנדבה, כך רשאית – ואף מחויבת – המדינה, לבחור לתינוקות ולילדים הללו את הבית הטוב ביותר. למעשה, הנכונים להתנדב במקרה זה רבים לעין ערוך מהנצרכים לנדבה: כ-300 עד 400 נרשמים לאימוץ בישראל מדי שנה, אולם רק כ-20 תינוקות נמסרים לאימוץ מדי שנה. במצב-דברים מעין זה, מובן כי רשימת "הממתינים בתור" רק הולכת ומתארכת וכי התור עצמו הולך ומתארך. נכון להיום, זוגות שעברו את כל המיונים ונמצאו כשירים ומתאימים לאימוץ, ממתינים בתור כשבע שנים עד שיימצא להם תינוק המחפש בית. כלומר, למעשה, רוב רובם של מי שרוצים לאמץ בישראל – "הזכות לאימוץ" נשללת מהם. נכון יותר לומר, שרק מתי מעט, יחידי סגולה, נהנים "מהזכות" הזו, שכאמור, איננה זכות כלל ועיקר.

אם כן, המדינה מוסרת תינוקות בריאים בני פחות משנתיים רק לזוגות הטרוסקסואליים, נשואים, צעירים (בני 42 ומטה), בריאים, בעלי נכסים, בעלי השכלה, בעלי הכנסה גבוהה, בעלי משפחה מורחבת – ובעדיפות: גם בעלי ילדים ביולוגיים משל עצמם, או כאלה שכבר אימצו ילד – שעברו מיונים ומבדקים פסיכולוגיים חודרניים אשר בחנו, בין היתר, את הקשר הזוגי ביניהם ואת יחסם לילדים. האם זה אומר שהמדינה שוללת מאנשים מבוגרים, (בני 43 ומעלה), את "הזכות להורות"? האם זה אומר שלנכים אין זכות להיות הורים? האם זה אומר שלדעת המדינה לגדול בבית של משפחה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך זה דבר רע? לא. זה אומר שהמדינה יכולה לבחור לתינוקות הנצרכים לבית את "הבית האופטימלי" – הבית הטוב ביותר שהיא יכולה להשיג להם. זו האמת: לגדול להורים נכים זו התמודדות כלשהי. זה מלווה בקשיים כלשהם. יש בזה אתגר כלשהו. זה במובן מסוים פחות "אופטימלי" מאשר לגדול להורים בריאים. אין זה אומר חס וחלילה שראוי לאסור על נכים להביא ילדים לעולם. אבל אם אפשר לגדול להורים בריאים (ואוהבים ותומכים ומסורים וחינוכיים ואחראיים וכו'), זה עדיף מאשר לגדול להורים נכים (ואוהבים ותומכים באותה המידה). זה עושה את החיים קצת יותר קלים.

ציטוט מסולף
המחאה טענה שהמדינה קראה למשפחות גאות בכינוי הגנאי "חריגים", ושלטים רבים הונפו, תחת הסיסמא "אנחנו לא חריגים". אולם, מדובר בציטוט מסולף של תשובת המדינה. המדינה טענה שהמצב של אימוץ הוא חריג. הציטוט המדויק הוא:

"עמדת גורמי המקצוע בשירות למען הילד, שלפיה אין הם ממליצים לעת הזו על שינוי הדין וביטול העדיפות הניתנת היום לזוגות שהם גבר ואישה, נשענת על תפיסתם שלפיה מכיוון שהילד הנמסר לאימוץ נושא תחושה של חריגות, רצוי ככל הניתן להימנע מהעמסת מטען "עודף" נוסף על הילד, בדמות השמתו בתא משפחתי שנתפס בחברה הישראלית היום עדיין כתופעה חדשה ושונה. הובהר על-ידי גורמי המקצוע בשירות למען הילד, כי אין בעמדה זו כדי להטיל דופי בהורות חד-מינית."

האם עדיף לגדול לזוג הורים שהם גבר ואישה (וגם עשירים, בריאים, אוהבים, תומכים, חינוכיים וכו' וכו') מאשר לזוג הורים בני אותו המין (שהם עשירים, בריאים וכו')? אנחנו רוצים לומר שאין שום הבדל. שמה שחשוב זה רק החום, האהבה, הדאגה, האחריות והאכפתיות שהילד מקבל בבית. אלה הדברים שיקבעו את גורלו ואת איכות חייו. את הדברים הללו ניתן בנקל לסכם בסיסמאות משכנעות ולרשום אותן על שלטי הפגנות. כך גם ראוי היה לעשות, אילו היה אי-מי מאיים לשלול מזוגות גאים את זכותם להורות, או בכל מקום בו עולה בדיון הציבורי כשירותם של זוגות גאים להיות הורים. בכל מקום בו אנו נתקלים בעמדות הומופוביות, סטאגנטיות, מטומטמות וחשוכות – אנחנו נדרשים לסגל את כל כוחות המחאה האפקטיבית ולהדגיש עד כמה באהבה כולם שווים, עד כמה משפחה היא משפחה, הורים הם הורים ואהבה היא אהבה. Love Has No Gender.

אבל, כשם שלאהבה אין מגדר, גם אין לה הערכת שווי-אשראי ואין לה גיל. ברור לכולם שיש למבוגרים את הזכות להיות הורים, כשם שמובן מאליו שגם לאנשים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות יש את הזכות להיות הורים. אם היה עולה על דעתו של מישהו לטעון בשיח הציבורי שיש לאסור על עניים להביא ילדים לעולם, או שצריך לקחת מהם את ילדיהם, או אפילו היה סתם כך טוען טענה חשוכה, שעניים הם הורים לא טובים – היה הכרח להתגייס בכל עוצמות המחאה האפקטיבית ולמחות נגד הדברים. משפחה היא משפחה ולאהבה אין מחיר.

אולם לא על זה מדובר. למרות כל האמור לעיל, כאשר המדינה צריכה לבחור הורים לתינוק שאין לו הורים – מותר וראוי שהיא תעדיף עבורו הורים עשירים, (שוב, בתנאי שהם קודם כול ולפני הכול, כאמור, גם הורים תומכים ואוהבים ואחראיים וכולי), על פני הורים עניים. ולאור ההשוואה הזו: האם אנחנו יכולים להודות שילד שגדל להורים גאים נאלץ להתמודד עם אתגר כלשהו? שיש בזה מידה מסוימת של יציאת דופן? של שונות? שהוא צריך לעבור התמודדות כלשהי? שיש בזה קושי מסוים? אין זה אומר שזוגות גאים אינם כשירים להיות הורים, אבל אולי אפשר להודות שהבית שהם יכולים להציע הוא פחות אופטימלי עבור התינוק הנצרך לבית, מאשר הבית שיכולים להציע זוגות הטרוסקסואליים, שהם מקבילים מיתר הבחינות?

חריגות היא לא עלבון / תינוקות הם לא מגן אנושי
וועדת גרוס שדנה בנושא האימוץ בישראל מהיבטים שונים והגישה את המלצותיה, שעל בסיסן השיבה המדינה, נמנעה ממתן המלצה בסוגיה של זוגות מאמצים בני אותו המין. חלק מחברי הוועדה המליצו לוותר לחלוטין על "מבחני סף", ולהסתפק רק במיונים פרטניים – בלאו הכי, גם רוב אלה שעוברים את מבחני הסף לא עוברים את המיונים בסופו של דבר. גם מבין אלה שעוברים את המיונים הפרטניים, שומרת לעצמה המדינה את הזכות לדרג אותם ולערוך את סדר "התור" לאימוץ כראות עיניה. (כלומר, בכל ההליך הזה אין שום התייחסות ל"זכויות" של המאמצים. אפשר שזוג "יעקוף" את התור, אם הוא מתאים יותר מזוגות אחרים לדעת הגורמים המוסמכים, גם אם הזוגות האחרים ממתינים בתור כבר שנים ארוכות).

אני תומך בעמדה הזו מכל הבחינות ומקווה שהשר יאמץ אותה בעמדה החדשה שיגיש בעוד שלושה חודשים. היא נכונה ברמה ההצהרתית והציבורית: אין רשימה של שניים-שלושה פרמטרים שבלעדיהם אדם פסול מלכתחילה מלאמץ – כל מי שמביע נכונות להתנדב, ראוי לבחון האם ניתן להיעזר בו. אין סיבה לפסול אף הצעה על הסף. ברמה הציבורית, בכל הנוגע לזוגות גאים, זה יאשר את מה שהשיבה המדינה בלאו הכי, היינו, "שאין בעמדתה כדי להטיל דופי בהורות חד-מינית." אולם אין זה אומר שזוגות חד מיניים יזכו לאמץ תינוקות בריאים בני פחות משנתיים הלכה למעשה. גם אם הם לא ייפסלו על הסף, אפשר שתמיד יימצאו זוגות אחרים שייראו לבעלי המקצוע "אופטימליים" יותר.

חלק אחר של חברי וועדת גרוס טענו שיש להשאיר את המצב על כנו. בנוגע לזוגות מאמצים גאים, הם אמרו כך:

"אחד הטיעונים המרכזיים שהועלה נגד ההכרה בהורות של בני זוג בני אותו מין הייתה סוגיית הלגיטימציה של התאים המשפחתיים ההומולסביים ומידת חריגותם בחברה הישראלית. נטען, כי יש להיזהר מפני קידום אג'נדות חברתיות דרך חוק אימוץ ילדים כמו גם משימוש בחוק האימוץ כאמצעי להתנגד להן או לרסן את התקדמותן (…) לאור העובדה שהילד כבר נושא עמו חריגות ( – מעצם היותו מאומץ…) יש לאפשר מסירת ילד לאימוץ רק למשפחות אשר הן לא נחשבות בחברה הישראלית כמשפחות חריגות."

זו הסיבה, שקצת חבל בעיני שדווקא הנושא הזה, שהוא רגיש ומורכב, עורר סערה ציבורית עזה כל-כך. מצד ראשון, מבחינה הצהרתית, הייתי שמח אם היה נקבע שכל אחד יוכל להציע את עצמו כמאמץ ולא היו מבחני-סף כלשהם. זה נראה לי נכון יותר מבחינת השיח הציבורי. מצד שני, אימוץ היא לא דרך להגשים את הזכות להורות. 20 התינוקות הבריאים הנמסרים לאימוץ בישראל מדי שנה – ראוי וצודק להעניק להם את הבתים הטובים ביותר המוצעים להם. על אף שאין שום דופי בבתים גאים, וגם לי בע"ה יהיו ילדים בעתיד, אני מוכן להודות שילד שגדל במשפחה מודרנית מתמודד עם אתגרים שילד שגדל במשפחה מסורתית איננו מתמודד איתם. כאשר שני בתים זהים זה לזה ומעולים מכל הבחינות והקו המבדיל היחיד ביניהם הוא שבראשון יש גבר ואישה ובשני גבר יחיד, אישה יחידה, או זוג בני אותו מין – הראשון נוח יותר וחוסך מהילד הגדל בו אתגרים מסוימים.

מצד שלישי, המסנתז בין שני הצדדים הללו – לא הייתי רוצה שתינוקות שגורלם לא שפר עליהם מלכתחילה ייאלצו לשאת בנטל השינוי החברתי המיוחל. כשילד נוכח, בגיל כלשהו, שהוא ילד מאומץ, הגילוי הזה מעורר בהכרח קושי ומאלץ את הילד להתמודד עם תחושה של חריגות. יש בזה אתגר נפשי והוא עשוי לעצב במידה רבה את עולמו הפנימי של הילד הזה. הוא עלול לחוש "לא רצוי", "לא מתוכנן", "דחוי", הוא עלול לחוש שהוא נולד להורים "פגומים", או להיות פשוט סקרן לגבי הוריו – מי הם, מה עלה בגורלם, היכן הם נמצאים, האם הם בחיים, מי היו בני משפחתו המורחבת וכו'. האתגרים הנפשיים הללו לא יהרסו אותו. התמיכה שיקבל ממשפחתו המאמצת תהיה גורם מאזן ומעניק כוח – אולם הוא בפירוש ייאלץ להתמודד עם קשיים ואתגרים נפשיים כאלה ואחרים. לא על הילד הזה מוטל לשאת בנטל של שינוי פני החברה. לא הוא צריך לשאת על גבו את מידת הלגיטימציה של זוגות חד מיניים בחברה. אין זה ראוי ואין זה מוסרי "להשתמש" בו, דווקא בו, כדי לקדם את התפיסה שלאהבה אין מגדר.

גם ילדים שאינם מאומצים והם גדלים בבתים גאים ובתאים משפחתיים מודרניים חווים קשיים ואתגרים כאלה ואחרים. הם מרגישים שהם באופן כזה או אחר, במידה כזו או אחרת, שונים ושהבתים שלהם שונים. האתגר הזה איננו "מסוכן" או "הרסני" או אפילו "פוגע", אבל הוא דורש התמודדות מסוימת שנחסכת מילדים הגדלים בבתים מסורתיים. מובן מאליו, שככל שהחברה שבה הם גדלים – גני הילדים, בתי הספר, החוגים, החברים ויתר המסגרות החברתיות שלהם – מכירה יותר ומגלה פתיחות רבה יותר למבנים משפחתיים מודרניים, כך האתגר הזה הולך ופוחת. ילדים שהולכים לגנים גאים אינם מתמודדים עם שום אתגר שכזה, כמובן. אם ילד להורים סטרייטים ילך לגן שבו לכל יתר הילדים יש הורים גאים – הוא יהיה זה שירגיש חריג ויוצא דופן.

ברור שרוב המשפחות אינן משפחות גאות ולכן ברור שמשפחות גאות הן "חריגות". אין בזה שום עלבון. אינני מבין מדוע הטענה הזו עוררה איזשהו זעם. גם המדינה, בתשובתה לבג"ץ, אמרה שניתן יהיה לשקול את הדברים מחדש בעתיד ושככל שתאים משפחתיים הומולסביים ייתפסו כדבר רגיל בחברה, כך תפחת המניעה למסור לידיהם תינוקות לאימוץ. כלומר, לא משום שיש פגם בהורות גאה נמנעת המדינה ממסירת תינוקות להורים גאים, אלא משום שיש סטיגמה כלפי הורים גאים והם אינם מקובלים בכל מקום בארץ כדבר מובן מאליו ולגיטימי ללא-ספק. כאשר יבוא השינוי החברתי המיוחל, בבוא העת, כאשר תיעלם הסטיגמה והורות גאה תהיה נון-אישיו, לא תהיה שום בעיה גם למסור תינוקות לאימוצם של הורים גאים. אבל התינוקות הללו לא יכולים להיות כוח החלוץ הצועד לפני המחנה. לא עליהם לשאת את הנס הזה. הם יוכלו להשתלב בשינוי החברתי הזה, לאחר שהוא יקרה.

המדינה העירה גם, שבכל מקום בעולם בו זוגות גאים יכולים לאמץ, הם יכולים גם להינשא. נראה לי נכון יותר להיאבק על הזכות הזו, שהיא בפירוש זכות ואפילו זכות-יסוד, זכות חוקתית, המוכרת גם באמנת זכויות האדם – ולא על "הזכות לאמץ", שאיננה זכות כלל ועיקר, לפי שום אמנה ולפי שום קונבנציה. אחרי שנוכל להינשא בישראל כחוק, יהיה זה טבעי יותר וקל יותר גם למסור לידינו תינוקות שאין להם בית.

אומנה ואימוץ ילדים גדולים
מכל מקום, כל האמור עד כה נכון רק לגבי תינוקות בריאים בני פחות משנתיים, שמהם נמסרים לאימוץ כ-20 בשנה. ילדים בני שנתיים עד עשר שנים שהמדינה מחפשת להם הורים מאמצים יש כ-60 בשנה. לילדים הללו יש הרבה פחות "ביקוש" ולכן גם יחידים (בעיקר נשים יחידות) וגם זוגות חד-מיניים יכולים לאמץ אותם. יש בזה כביכול משהו "מעליב" – זוגות חד-מיניים הם "פחות נחשבים" מזוגות הטרוסקסואליים ולכן צריכים להסתפק ב"שאריות". אולם נקודת מבט כזו היא מעליבה במיוחד עבור הילדים. קשה לדמיין איזו מציאות נפשית היא זו עבור ילד, לחוש "בלתי רצוי" במידה כזאת, שהמדינה נאלצת למסור אותך למאמצים מ"סוג ב".

אם, נניח, היו מתנדבים רבים המעוניינים להקדיש מזמנם ומן האמפתיה שלהם לנשים צעירות שחוו תקיפה מינית אבל מעטים המעוניינים להתנדב עם נשים מבוגרות שחוו התעללות דומסטית – האם ראוי היה לברור עבור הנשים הצעירות את מיטב המתנדבים, הכשירים והמחויבים ביותר, אולם להסתפק עבור הנשים המבוגרות במתנדבים ארעיים, בלתי מחויבים או כאלה שלא עברו מיוני כשירות פסיכולוגיים קפדניים? הדילמה כאן היא מורכבת – מצד אחד, אפשר לומר, שמי שנצרך לעזרת הזולת, זכותו לקבל את הנדבה הטובה ביותר המוצעת לו. אם מוצעת לו נדבה קלושה, יסתפק בה, אם מוצעות לו נדבות רבות, יבחר את הטובה מביניהן.

מנגד, אפשר לבוא בטרוניה אל המציעים את נדבתם: אם כבר בחרתם לפתוח את לבכם, למה להערים קשיים? היו נכונים להקדיש מזמנכם ומן האמפתיה שלכם לכל מי שנזקקת לה – או לחלופין, בסוגיה בה עסקינן, היו נכונים לפתוח את ביתכם ואת לבכם ולשמש כהורים לכל מי שאין לו הורים. אפשר היה, אולי, לקבוע, שכל מי שמציע את עצמו כהורה מאמץ, יסכים לאמץ כל תינוק או ילד שיציעו לו ולא יבוא בדרישות או יציג העדפות לגבי גילו, מינו או מצבו הבריאותי.

אולם גישה זו איננה טובה משום שמי שעשוי לספק בית אופטימלי לתינוק בן יומו, אולי איננו יודע בהכרח איך להתמודד עם ילד בן עשר שכבר חווה הרבה דברים בחייו הקצרים ואשר הטיפול בו והאימוץ שלו הינם בעלי אופי שונה בתכלית. רק מי שבאמת מוכן בכל ליבו לאמץ ילד בוגר, לאמץ ילד בעל מום או בעל צרכים מיוחדים, או להעניק אומנה לילד שיש לו הורים ביולוגיים – יכול לבצע את המשימות הללו באופן ראוי. יחד עם זאת, כיוון שאין רבים המוכנים לקחת על עצמם את המשימות הללו, המדינה איננה יכולה להיות כ"כ בררנית לגביהם. גם בית שאיננו "אופטימלי" הוא עדיף על אף-בית.

אגב, רוב הילדים הנמסרים לאימוץ בין הגילאים שנתיים ועשר שנים, הם ילדים שמשפחת האומנה שלהם מאמצת אותם כעבור תקופת אומנה כלשהי. המספרים הם שונים בתכלית מהמספרים של תינוקות בני פחות משנתיים – מדובר על סדר גודל של 3800 ילדים בשנה שמחפשים משפחות אומנה בישראל.

מחאה וזהות
אם כן, מי שמחפש להעניק בית חם לתינוקות או לילדים שגורלם לא שפר עליהם, ששואף להטות במשהו את כפות מאזני העולם לצד הטוב, שמציע את עצמו כהורה מאמץ – ראוי לו לקבל את נקודת המוצא הזו: "אני מציע את מה שביכולתי להציע" וראוי לו לקבל בהבנה ובענווה את זכותו של הנצרך לבחור את ההצעה הטובה ביותר מבין ההצעות המוצעות לו. במקרה של תינוקות בריאים בני פחות משנתיים – מספר ההצעות רב לעין ערוך ממספר הנצרכים ולגדול בבית מסורתי זה במובן כלשהו "קל" יותר ועדיף מאשר לגדול בבית גאה. במקרה של ילדים בני שנתיים עד עשר, במקרה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים ובמקרה של ילדים המחפשים אומנה – מספר הנצרכים רב ממספר ההצעות ובתים רבים הם "טובים מספיק" ועדיפים על פני אף-בית. אין ספק שגם בתים גאים טובים, הם בתים טובים.

מי שמחפש להיות הורה – בישראל, לפחות – אימוץ הוא איננו הדרך. למרבה השמחה, כמעט ואין בארץ ילדים שאין להם הורים או שההורים שלהם אינם כשירים לגדל אותם. גם כשאחד ההורים או שניהם מתים, הילדים נשארים לרוב בחיק המשפחה המורחבת. גם כשההורים מוכרים על-ידי רשויות הרווחה – הם חייבים להיות מסוכנים מאוד, באופן חריג, על מנת שהמדינה תשלול מהם את זכותם להורות. יש בישראל בוודאי עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, הורים גאים פוטנציאליים. עשרים תינוקות לאימוץ בשנה לא מהווים אמצעי למימוש "הזכות להורות", לא ברמה המוסרית, העקרונית, ובוודאי שלא ברמה הפרקטית.

ומי שמחפש למחות – זה איננו אפיק המחאה הנכון. המחאה הזו לא קשורה לנושא של אימוץ תינוקות, אלא לנושא של לגיטימציה ציבורית. מותר לנו להיות הורים. אנחנו לא מוכנים לסבול אמירות הומופוביות, שמורידות מהכושר שלנו להיות הורים. משפחה היא משפחה, אהבה היא אהבה ולאהבה אין ג'נדר. הכול נכון. אבל זה לא קשור לסוגיה שעל הפרק. אפשר למקד את המחאה הזו ואת המסרים הללו בסוגיות פחות מורכבות ורבות-פנים.

|| כל הכתמים בקטגוריה: מחשבות ||

« הכתם הקודם

תגובות

תגובות בפייסבוק על "על הזכות של הורים גאים לאמץ"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.