הטיעון העקרוני-התיאורטי נגד ניסויים בקופים
פורסם בתאריך | 6 ביוני 2012 | אין תגובות |
***
רקע:
לפני מספר שנים נכחתי ביום מיוחד שנערך בכנסת, שמטרתו הייתה לקדם חקיקה להגבלת ניסויים בבעלי-חיים ולקדם את אכיפת החוק הקיים. כל הדוברים, ללא יוצא מן הכלל, דיברו מתוך תפישה קונצנזוסיאלית, שיש לאזן בין האינטרסים השונים. רובם ככולם טענו, שיש להתיר ולקדם ניסויים המקדמים את הרפואה, אולם להשתדל למזער את הסבל הנגרם במהלכם לבעלי-החיים. כתבתי אז את המניפסט הזה, המתנגד לתפישה זו.
***
מבוא
אנשים רבים יהיו מוכנים להצהיר, שהם מתנגדים לניסויים "מיותרים" בבעלי-חיים, דוגמת אלה הנערכים לשם פיתוח תכשירים קוסמטיים, אולם רבים יסיטו את הדיון למקרי הגבול – הניסויים שמטרתם להפיק תועלת של ממש למדע הרפואה ולהציל חיי אדם. ההנחה השכיחה היא, שאין להצדיק קטגורית את כל הניסויים ואין לשלול קטגורית את כולם.
ברצוני להתייחס לפיכך בטיעון שלהלן דווקא לשאלה העקרונית-התאורטית: האם ניסויים שנערכים בקופים תוך גרימת סבל ואשר מקדמים באופן ממשי את מדע הרפואה הם מוצדקים מבחינה מוסרית?
אנסה להשיב על השאלה הזו באמצעות שבע כותרות משנה: ראשית, אבסס את נקודת המוצא, שהניסויים אכן מסבים לקופים סבל. שנית, לאור קביעה זו אטען שהדיון מתפצל לשני ענפים בלתי תלויים – הענף הראשון הוא שאלת נחיצותם של הניסויים והענף השני הוא שאלת הצדקתם של הניסויים. שלישית, אסכם בקצרה את טיב הענף הראשון ואת מעמדו בשיח הציבורי. רביעית, אטען שאם לא ניתן להצדיק מוסרית אפילו ניסויים מצילי חיים, מובן מאליו שלא ניתן להצדיק אף ניסוי אחר. כותרת המשנה החמישית שלי תהווה את לב הטיעון. אנסה להבהיר בפשטות ובתמצות, מהו העיקרון העקרוני-התאורטי שבגינו נפסק שאין לערוך ניסויים בבני-אדם. בכותרת המשנה השישית אבקש לטעון שהקריטריון היחיד לפיו נכון לקבוע האם להחיל את העיקרון הנ"ל גם על קופים, הוא השאלה: "האם הניסויים הללו מסבים לקופים סבל דומה לזה שהם מסבים לבני אדם?", ובשביעית, אטען שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית.
***
1. נקודת המוצא – ניסויים הם אכזריות.
אני פותח את דבריי בהנחת המוצא שבמהלך ניסויים מדעיים בקופים, הקופים נפגעים באופן קשה. אני נוטה להאמין שהנחת מוצא זו, מבלי להתייחס למסקנות העשויות לנבוע ממנה, תהיה מקובלת על כל אדם. הדיון שאערוך כאן הוא תיאורטי ועקרוני ולא אתעכב על הפרטים לגבי אופני הפגיעה השונים, אבל ראוי לסקור אותם בתמצות.
הפגיעות המכעיסות ביותר הן כאלה שנעשות ע"י מדענים וצוותי מעבדה אכזריים, משועממים, סדיסטיים וברוטליים. ישנם אינספור תיעודים מצולמים של התעללויות של אנשי מעבדה בבעה"ח שברשותם: מדענים משחקים "טניס" ומשתמשים בחיות מעבדה כבכדור, מדענים דורכים על בע"ח, מטיחים אותם ברצפה ובקירות, בועטים בהם ונוהגים בהם בברוטליות, באלימות ובאכזריות, מדענים עורכים קרבות בין בע"ח וכן הלאה. מעבדות הניסויים הן תמיד סגורות על סוגר ובריח, תמיד רחוקות מעין הציבור ואינן נתונות לפיקוח ולשקיפות. כדברי המימרה – אור השמש מחטא – וכל המעשים הנעשים באור הניאון הבוהק של המעבדות, נטולות החלונות ובעלות דלתות הפלדה הנעולות תמיד – מי ישורם. למרבה הצער, כמעט בכל הזדמנות שהייתה לפעילים להחדיר מצלמות נסתרות לתוך המעבדות הם חשפו התנהגויות סדיסטיות. ניסויים פסיכולוגיים קלאסיים המוכרים לכול – שנערכו בבני אדם, לפני שנכתב קוד אתי מסודר – עשויים להסביר את נטייתם הטבעית של בעלי הכוח לנצל את כוחם וסמכותם לרעה ולהתפתות להפגין יחס אלים ותוקפני כלפי הקורבנות שלהם.
פגיעות אחרות, שהן מיותרות לכל הדעות, נובעות פשוט מן הזלזול שמדענים מגלים כלפי רווחת בעה"ח שברשותם: הזנחה, האכלה והשקיה בלתי סדירות ובלתי מספקות, כליאה בצפיפות עצומה, כליאה במתקנים ששוררות בהם תאורה מסנוורת, ריחות מאיימים וקולות מאיימים, כליאה בבידוד חברתי ובהעדר מוחלט של גירויים חיצוניים או אפשרות להפיג את השעמום ולהתנסות בתנועה גופנית טבעית וחופשית. כל הדוגמאות הללו אינן נובעות מאכזריות, אלא מאדישות. מעבדות משקיעות בבעה"ח שברשותן רק את המינימום הנחוץ לשם שמירת בעה"ח בחיים – ואינן משקיעות מחשבה או משאבים ע"מ להקל את חייהם, הקצרים בלאו הכי.
כל הפגיעות הללו אינן נוגעות לדיון התיאורטי, שכן על פניו ניתן להימנע מהן בקלות, ע"י אחזקה וגידול של בעה"ח בתנאים נאותים מינימליים, דבר שיש להניח שנעשה במקומות ספורים.
פגיעות נוספות מהוות חלק אינטגרלי מהניסויים עצמם: פגיעה, ניוון או עיוות במערכות הגוף השונות, ניתוחים חודרניים, חשמול, הצמאה, גרימת כאב, גרימת סבל נפשי, שהן מרכיב בלתי נפרד של חלק מהניסויים. פגיעות אלה נוגעות לדיון התיאורטי – יש לקבל כהנחת יסוד את הטענה שהניסויים מסבים סבל, ע"מ לתהות האם ניתן להצדיק את הסבל הלה.
אציין, כי הן בתי המשפט בישראל בערכאותיו השונות, לרבות ביהמ"ש העליון, והן המחוקק הישראלי, קיבלו כמובן מאליו את הקביעה לפיה ניסויים מסבים סבל ולא מצאו צורך להוכיח או לנמק קביעה זו באמצעים מדעיים או פילוסופיים. תחילה האמנתי כי קיימת הסכמה כללית בנכונותה של קביעה זו, אלא שמהרטוריקה של הנסיינים עולה שוב ושוב הרושם כאילו לא כך. הם מדגישים את האיסורים החלים עליהם מתוקף חוק צער בע"ח, ובכך מסווים את שתי העובדות המשמעותיות: א. שהחוק איננו נאכף בפועל ואין לו שום אחיזה במציאות של מעבדות הניסויים בארץ, ו-ב. שהחוק אוסר בלאו הכי רק על פגיעות שחלקן חריגות וחמורות להחריד, בלתי מקובלות ואזוטריות בלאו הכי, וחלקן נוגעות רק לאופן האחזקה ולא לניסויים עצמם. בנוסף, מעלים הנסיינים טענות נוספות, כגון שהניתוחים שעורכים בקופים דומים לאלו שיערכו בבני אדם לאחר שהטיפול יאושר, שהקופים יקרים ולכן יש אינטרס לדאוג להם, שהמעבדות מחזיקות וטרינרים צמודים ועוד. – כל הטענות הללו אינן משכנעות ואינן עומדות במבחן המציאות. אילו האמין מישהו, באמת ובתמים, שהניסויים אינם מסבים סבל – לא הייתה צריכה להיות לו התנגדות להחזיק בני-אדם באותם התנאים ולערוך בהם את אותם הניסויים באותו האופן. מכיוון שעצם המחשבה הזו מעלה זעזוע עמוק בכל קורא – הרי שלא ניתן להתכחש להנחת המוצא החד-משמעית והבלתי נמנעת: הניסויים שנערכים בקופים פוגעים בהם וגורמים להם סבל.
***
2. פיצול הדיון התיאורטי לשני ענפים.
הדיון לגבי נחיצותם והצדקתם של ניסויים בקופים מתפצל אפוא לשני ענפים מרכזיים: האחד הוא שאלת נחיצותם של הניסויים, כלומר – האם, לאור העובדה שקופים סובלים במהלך הניסויים, יש בניסויים הללו צורך ממשי? האם ניתן לוותר עליהם ולקדם את הרפואה המערבית בלעדיהם? הענף השני הוא שאלת הצדקתם של הניסויים, כלומר – האם ניתן להצדיק את הניסויים מבחינה מוסרית, בהתחשב בעובדה שנגרם לקופים סבל במהלכם, בשל המטרה שלשמה הם נערכים?
המאבקים נגד ניסויים בבע"ח מתמקדים בפגיעות הקשות שבעה"ח סובלים מהן במעטפת הניסויים: דרכי ההרבעה, הגידול, ההובלה והכליאה שלהם, הזנחה בכלובים במעבדות, הכליאה בבידוד, ההעדר המוחלט של גירויים חיצוניים, הכלובים הזעירים שאינם מאפשרים תנועה, תנאי ההיגיינה המחפירים של קופים המתבוססים בהפרשותיהם, הזנה והשקיה בלתי סדירות ואפילו מקרים של נסיינים שמתעללים בבעה"ח שבחזקתם באופן סדיסטי ואכזרי.
יתרה מזאת, בלאו הכי רק לגבי אחוז קטן ביותר של הניסויים הנערכים היום ניתן לטעון שהוא קשור בהצלת חיים או בהפקת תועלת ממשית עבור בני-אדם. רובם הגדול של הניסויים נערכים לשם הוראה, מחקר תיאורטי או צבירת ידע כללי במדעי הביולוגיה ובהבנת המערכות הקוגניטיביות והאנטומיות של בעה"ח עליו נערך הניסוי. ניסויים רבים מספור אחרים נערכים לצורכי פיתוח מוצרי קוסמטיקה וניקיון, לפיתוח נשק וכדומה. לפיכך, המאבק נגד ניסויים בבע"ח מתמקד בהקלת סבלם של בעה"ח במעבדות, בשיפור תנאי המחייה שלהם ובניסיון לצמצם את היקף הניסויים לאלה המכוונים באופן וודאי לקידום מדע הרפואה בלבד. הרטוריקה המקובלת במאבקים הללו שמה דגש על הטענה, כי לכל הפחות יש להסכים שרובם המוחץ של הניסויים בבעה"ח אינם מצילים חיי אדם וכי כל מערך הפגיעה המזעזע הסובב אותם, וודאי וודאי שאיננו נחוץ.
בטור זה, לעומת זאת, אבקש להציג דיון תיאורטי בנושא. אני בוחר לכן להתמקד דווקא במקרי הגבול הקיצוניים, אשר בכלל אינני בטוח בקיומם, ואשר לרוב הדיון מתחמק מהם מפאת הרגישות שהם מעוררים. עבור מקרי הקיצון, אם כן, הדיון התיאורטי נחלק לשני הענפים: שאלת הנחיצות ושאלת ההצדקה.
***
3. הענף הראשון – שאלת הנחיצות.
ראשית, אפתח בכך שלשאלת נחיצותם של הניסויים יש תשובה מחייבת. אינני טוען שאני יודע, שידוע, או שניתן לדעת למעשה האם ניסויים בבע"ח הם הכרחיים לקידום מדע הרפואה ולפיתוח תרופות וטיפולים עבור בני-אדם, אך אני טוען שזו שאלה עובדתית, שבאופן עקרוני יש לה תשובה עובדתית, אשר איננה תלויה בתפישת-עולם.
שנית, ברצוני להדגיש, שההתנגדות לניסויים בבע"ח במסגרת ענף הדיון הזה, איננה מגיעה מצדם של המתעניינים בטובתם של הקופים, כי אם מצדם של אלה המתעניינים בטובת בני האדם החולים. טענתם המרכזית מתייחסת לניסויים כמכשיר לפיתוח הרפואה, ואיננה נוגעת כלל בפגיעה בקופים.
ההתנגדות בענף זה, אם כן, מבוססת על הטענה, שניסויים מהווים מסננת גרועה למדיי לפיתוח אמצעי ריפוי: מחד, אמצעי ריפוי מסוימים עשויים להציל בני אדם אך הם חסרי השפעה, או אפילו בעלי השפעה מזיקה, על בע"ח. מאידך, אמצעי ריפוי מסוימים מועילים לבע"ח מסוימים, אך אינם מועילים ואפילו פוגעים בבני-אדם. ניתן למנות דוגמאות רבות מספור הן לסוג הראשון: לתרופות חשובות ביותר, כגון פניצילין, אשר הן מצויות בידינו היום, ואילו נוסו על קופים בטרם הובאו לשימוש לא היו מאושרות ולא היינו זוכים ליהנות מהתועלת הרבה שהן מעניקות לנו, והן לסוג השני: תרופות שנוסו על קופים, אושרו, וגרמו לנזקים מזעזעים ובלתי הפיכים לבני-האדם שנטלו אותן. המתנגדים לניסויים בבע"ח מטעם זה, טוענים כי שימוש בתרופות, (שאושרו באמצעות ניסויים על בע"ח), הוא הגורם הרביעי בהיקף לתמותה בעולם. הנתון המדהים הזה מעורר תהיות עמוקות לגבי התועלת הממשית שאנו מפיקים מן הניסויים. באם מטרתם של הניסויים היא להציל חיי אדם, הרי שהם אינם משרתים את מטרתם נאמנה. באם הנתון שהוצג כאן הוא נכון, הרי שניסוי תרופות על בע"ח גובה חיי אדם בכך שהוא מונע מהם תרופות שעשויות היו להציל אותם ובכך שהוא מאשר להם תרופות שגורמות למותם.
לא זו בלבד, אלא שהמתנגדים טוענים שישנן חלופות שאמינותן רבה יותר לבחון, לנסות ולפתח תרופות ואמצעי טיפול בחולים, מבלי להזדקק לקופים.
הנסיינים מוחים בתוקף נגד הטענות הללו. שמעתי את נציגיהם פוסקים במזג נחוש ונחרץ: אין דרך אחרת לפתח אמצעי ריפוי. אין ברירה. כל החלופות למיניהן אינן מספקות ואינן עשויות להחליף את הניסויים. לא ניתן לאשר תרופות עבור בני-אדם מבלי לנסות אותן על בעלי-חיים תחילה. התגובה העיקרית ששמעתי לגבי אי-הדיוקים שבשיטה, מלבד ניסיונות רטוריים להפחית ממשקלם, היא שזו איננה שיטה מושלמת, אך הטובה ביותר שישנה: בלעדי הניסויים, מידת התמותה משימוש בתרופות הייתה גבוהה עוד יותר.
ברצוני להעיר הערה קצרה בנושא זה בטרם אסכם את הענף הראשון: הדיון שפרשתי כאן בקצרה נערך בין אנשי מקצוע. הציבור הרחב, רובו ככולו, איננו בר-סמכא לדיון הזה, איננו מקצועי בתחום ואיננו יכול לקבוע לכאן או לכאן. רובו הגדול של הציבור נוטה להאמין לטענות הממסדיות המקובלות. הדבר נובע מן הכבוד שאנו רוחשים לעולם המדע הממוסד ולסמכותיות שהנסיינים נוקטים בה ומן העובדה שהרפואה המערבית רשמה לזכותה הישגים אדירים שלא ניתן להתעלם מהם. כמאזינים מן הצד, שאינם בקיעים ברזי הדיון המקצועי, עלינו לזכור עיקרון פשוט לניתוח ביקורתי של דוברים בדיון: איזה אינטרס עלול להיות לכל אחד מהדוברים? מבחינה משפטית, המושג "ניגוד אינטרסים" נכון בכל מקרה בו אדם מצוי במצב של התנגשות בין תועלת אישית כלשהי לבין תועלת ציבורית או אחרת. מבחינה משפטית, אין צורך להוכיח שאותו אדם אכן מעל בתפקידו, אלא רק להצביע על העובדה שעשוי להיות לו עניין ממשי לעשות זאת. אני מציע לאמץ את אורח המחשבה הזה בבחינת השחקנים בדיון דנן. אפשר, כמובן, להתייחס למניעיו האישיים של כל משתתף, כגון נטייה למהפכנות וכו' – אך אינני מוצא תועלת ממשית, שהיא בבחינת הפקת טובת-הנאה של ממש, שעשוי מדען להפיק מתוך התנגדות לממסד והטחת ביקורת חריפה נגדו. הנסיינים, לעומת זאת, מרוויחים משכורות נאות, קידום, פרסום והוקרה, בעבור כל ניסוי שהם עורכים. חברות התרופות הן מהעסקים והתאגידים הגדולים והרווחיים ביותר בעולם. חברות שלמות מתמחות בהרבעת בע"ח ושיווקם למעבדות בלבד. חברות אחרות מתמחות בייצור מתקני כליאה או מכשירי ניסויים. תעשיית הניסויים בבע"ח מגלגלת סכומי-עתק וכל הדוברים בטובתה לוקים בעניין אישי מובהק ובאינטרס פרטי שהיא תמשיך להתקיים כמות שהיא. כמובן, אין הדבר מוכיח מאליו שדבריהם מסולפים או שקריים, אך עובדה זו מעמידה את דבריהם באור אחר. יש מקום להאמין שאפילו להם-עצמם קשה, או אולי בלתי אפשרי, לקבל את הרעיון שהם משקיעים את זמנם ואת מרצם, מתפרנסים ומתפרסמים על גבו של הליך שאיננו מועיל ואולי אף מסב נזק.
כמו כן, יש לזכור את העובדה, שאת השכלתם רכשו המדענים העורכים ניסויים בבע"ח ומצדדים בהם, מפיהם של מורים שהיו אף הם נסיינים, שצידדו בעריכת ניסויים, ושהיו גם הם בעלי אינטרס אישי.
בהקשר דומה אבל אחר, יש הטוענים כי עצם הפיתוח המואץ של תרופות ואמצעי ריפוי עומד ביחס הפוך לקידום הרפואה המונעת. בעוד מרבית מקרי המוות בעולם נגרמים כתוצאה מהרגלי חיים מזיקים, כגון הרגלי תזונה והרגלי צריכת חומרים ממכרים ומסוכנים, או מהידבקות במחלות ובנגיפים כתוצאה מהתנהגות בלתי אחראית או בלתי מושכלת – נעשה מעט מאוד, אם בכלל, בתחום של חינוך הציבור וקידום בריאותו. אלה אינם רווחיים עבור חברות התרופות, להבדיל מפיתוח תרופות חדשות.
אני חוזר ומסכם, כי ענף זה של הדיון התאורטי איננו פתוח לדיון ציבורי אמתי. הנסיינים חוזרים ומדגישים בפני הקהל כי דרושה מומחיות רבה בקביעת רמת חשיבותו של כל ניסוי וניסוי, בקביעת מרכיביו השונים ובקביעת בעה"ח המתאים עבורו (כלומר, קופים, על אף דמיונם לבני-אדם, אינם תמיד הסובייקט המועדף, שכן במערכות גוף מסוימות הם שונים מאתנו ומינים אחרים מתאימים יותר). אינני יכול אלא להסכים עם טענה זו. בעוד אנשי הממסד והמדענים המתנגדים לממסד מנהלים דיון מקצועי בתחומם, אנחנו יכולים לבחון את הדברים באמצעי הביקורת העומדים לרשותנו, אך לא מעבר לכך. נוסף על כך, אני חוזר ומזכיר כי לדיון הזה יש תשובה עובדתית: ברמה העקרונית, השאלה האם ניסויים בבע"ח מקדמים או מאטים את התפתחות הרפואה, היא פתירה. זו אינה שאלה תאורטית, גם אם פתרונה איננו בהישג-יד.
***
4. הענף השני – שאלת ההצדקה.
השאלה העקרונית-התיאורטית איננה תלויה בנתונים עובדתיים. השאלה הזו מתייחסת לעצם הרעיון המוסרי היסודי, עליו נשענים הניסויים בקופים. השאלה הזו איננה תלויה בחוות דעתם של מומחים ומדענים – היא שאלה מוסרית גרידא, ותיפתר רק על-סמך השקפת עולם. לפיכך, השאלה הזו פתוחה לכל אדם ואדם להגות בה ולהכריע בה על פי תפישתו. השאלה הזו היא הבסיס היסודי האמתי לדיון הציבורי. חשוב לי להדגיש את האמירה הזו מן הסיבה, שהנסיינים חוזרים ומטעימים ברטוריקה שלהם את כמות הידע ואת מידת המקצועיות הדרושות ע"מ להעריך את הניסויים ואת חשיבותם נכונה. הם חוזרים ומדגישים איזה אסון נשקף לעולם המדע אם גורמים בלתי מקצועיים, אלקטורליים, יכריעו האם ניסויים מסוימים הם חיוניים או לא והאם שימוש במינים מסוימים (נניח – קופי-אדם ולא עכברים) הוא מוצדק או לא.
בזכות הרטוריקה הזאת, נהנים הנסיינים מרוב אוטומטי בוועדות שאמורות לפסול ניסויים מיותרים או לאלץ בחירת מינים נמוכים-אבולוציונית ככל הניתן – דברים שלא קרו מעולם. באצטלת המקצועיות הולך התחום האפור, הרחב במילא, שבין ניסויים מעשירי ידע מדעי לבין ניסויים מצילי חיים, ומתרחב על-פני כלל הניסויים. ניסויים המנסים באופן פרקטי לפתח חיסון נגד נגיף האיידס, למשל, בהחלט יתקבלו ע"י הציבור כמצילי-חיים, בעוד ניסויים הבוחנים את ההבדל בין תגובתו של גור שימפנזים שנותק מאמו בגיל שבוע לרצף מסוים של מכות חשמל לבין תגובתו של גור שנותק בגיל חודש – יותר קשה להם להתקבל ככאלה. יחד עם זאת, איננו יכולים לקבוע היכן עובר הגבול, וניסויים רבים נופלים על התחום האפור.
טענתי היא, שמקרי הקיצון מוכיחים גם את כל המקרים המובהקים-פחות. אני פותח את הענף השני בהנחה המתודית שהאמת עם הממסד המדעי: מכל הניסויים שנערכים בקופים מפיקים מדעי הרפואה תועלת של ממש ואין דרך אחרת לקדם את הרפואה ולפתח תרופות חדשות. אם אני משוכנע שגם לאור ההנחה הזו הניסויים בקופים הם אינם מוצדקים מבחינה מוסרית – הרי שכל הדיון המקצועי וכל הפרטים אודות המתרחש במעבדות איננו רלוונטי. בכדיי להכריע בסוגיית הקיצון אינני זקוק להכשרה מקצועית, ובמידה שהכרעתי בה לרעת הנסיינים – אין חשיבות לקביעה אילו ניסויים הם מצילי חיים ואילו אינם, אין חשיבות לכל הדיון המקצועי אודות עצם הטענה הבסיסית שניסויים בבעלי-חיים הם מכשיר גרוע ואינם עשויים לקדם את הרפואה, ואין חשיבות לעובדה שמרבית הניסויים אינם נעשים במסגרת המחקר, כי אם במסגרת לימודים והכשרה, פיתוח חומרי ניקוי ונשק, וכו'. אם אפילו ניסויים מצילי חיים אינם מוצדקים מבחינה מוסרית, הרי שכל היתר ודאי ווודאי שאינם. אני פותח את הענף השני, אם כן, בהנחה המתודית שניסויים בבע"ח הם הדרך היחידה לקדם את הרפואה.
***
5. מקור האיסור על עריכת ניסויים בבני-אדם.
על מנת לפתח את ענף הדיון באשר ליכולת להצדיק באופן מוסרי עריכת ניסויים בקופים, אקבע הנחה נוספת, שהיא אף איננה מתודית בלבד: לניסויים בגופם של בני-אדם יש פוטנציאל גבוה בהרבה לקדם את הרפואה מאשר לניסויים בגופו של כל בע"ח אחר. אני משוכנע שאין מדען שיחלוק על הטענה, כי המודל הקרוב ביותר לגוף האדם הוא גוף האדם עצמו. הסיבה שניסויים בבני-אדם הם אינם חוקיים, אם כן, איננה תלויה בכלל בשאלה המקצועית, אודות התועלת שניתן היה להפיק מהם. הסיבה שאנו שוללים קיומם של ניסויים בבני-אדם היא מוסרית גרידא ונשענת על השקפת עולם שהחברה ככלל מקבלת.
מהי, אם כן, הדילמה המוסרית היסודית בנוגע לניסויים בבני-אדם? אנסה לחדד את הדילמה הזו ע"י מקרה קיצוני היפותטי: אם, למשל, ניתנה לנו היכולת לדעת ידיעה ודאית ומוחלטת, כי ניסוי אחד, באישה אחת, שיגרום לה סבל, ימציא תרופה למחלה איומה הגורמת לסבלם של מיליוני בני אדם אחרים וירפא אותם, וכי אין דרך אחרת להפיק את אותה התרופה – האם אז הניסוי מוצדק מבחינה מוסרית? נדמה לי שהאינטואיציה תאשר את הלגיטימציה של הניסוי הזה. לפי תפישה מוסרית תועלתנית, הדרך לפתור דילמה מוסרית היא באמצעות הבירור: איזו בחירה תביא לעולם סבל רב יותר ואיזו תביא רווחה רבה יותר.
אף על פי כן, כאמור, הכרענו כחברה נגד ניסויים בבני-אדם. מדוע? לטענתי, הסיבה היא, שגרימת סבל היא חמורה מאי-מניעת סבל. כאשר אדם א' רוצח חף מפשע כלשהו, ואדם ב' עד לכך, ואיננו נוקף אצבע – שני האנשים אשמים ברצח. שניהם יכלו לנהוג אחרת והרצח היה נמנע. רק השילוב של שני אופני ההתנהגות: רציחה והתעלמות – יכול להוביל לתוצאה הסופית, בה הקורבן נהרג. ובכל זאת – אף על פי שאי-התעלמות יכלה למנוע את הרצח ממש באותה המידה שאי-רציחה יכלה למנוע אותו – אף על פי כן, מוסכם עלינו שאשמתו של העד פחותה לעין שיעור מאשמתו של הרוצח. הוא אמנם נושא באשמה, אך היא איננה דומה לחומרת האשמה שבמעשה היזום. בדוגמה הזו אין מתח בין פגיעה לבין אי-מניעה, הן אינן עומדות כאן זו מול זו – אך היא מראה שהאיסור לפגוע חמור מהאיסור למנוע פגיעה. נחדד את הקביעה הזו שוב: אדם ב' יכול היה למנוע את הרצח בדיוק באותה המידה שאדם א' יכול היה למנוע את הרצח. מספיק היה שרק אחד מהשניים ישנה את התנהגותו ע"מ שהרצח יימנע. כלומר – שאלת התוצאה הסופית ושאלת ההשלכות של התנהגותם של השחקנים, היא איננה מספיקה ע"מ לקבוע את חומרת ההתנהגות שלהם. הרושם האינטואיטיבי לפיו ההתנהגות של איש א' היא חמורה יותר מהתנהגותו של איש ב' לא נובעת מתוצאות המעשים שלהם, אלא מדבר-מה אחר: מסוג ההתכוונות שלהם ובפרט, מהפער שבין יוזמה והעדר יוזמה. מעשה יזום יהיה תמיד בעל השלכות מוסריות מרחיקות לכת יותר מאשר העדר יוזמה, לחיוב ולשלילה.
ננסה לחזק את הרושם הזה ע"י פיצול הסיפור ההיפותטי לשני סיפורים נפרדים. בסיפור הראשון, איש א' כובל חף מפשע כלשהו לקרון ומגלגל את הקרון במורד מדרון תלול לעבר מותו. בסיפור השני, איש ב' עומד במרכז מדרון תלול כלשהו ורואה לפתע קרון שחף מפשע כלשהו כבול אליו מתגלגל לקראתו ואיננו עושה את המאמץ הנדרש ע"מ להצליח לעצור את הקרון המתגלגל. או בדוגמה נוספת: בסיפור הראשון, איש א' מזריק חומר רעיל לוורידיו של חף מפשע. בסיפור השני, איש ב' נתקל באדם שחומר רעיל הזרק לוורידיו ואיננו עושה את המאמץ הנדרש ע"מ להצליח להציל את המורעל ממוות. כאמור – אין ספק שגם איש ב' איננו עושה את המעשה המוסרי בכל אחד מהסיפורים הללו. אולם קל להסכים, שחומרת האישום המוסרי של מעשיו פחותה מחומרת האישום המוסרי של מעשי איש א'. נקיטת יוזמה שלילית היא גרועה יותר מאי-נקיטת יוזמה חיובית.
הבנה זו מחייבת את המסקנה, שבמקרה שבו מתעורר מתח בין שתי האפשרויות הללו בלבד – יש להעדיף אי-נקיטת יוזמה חיובית ע"פ נקיטת יוזמה שלילית. רוצה לומר, זו היא נקודת ההכרעה: גרימת סבל היא בלתי מוסרית, ועל כן יש להימנע ממנה אפילו במחיר של אי-מניעת סבל. להדביק אדם מסוים במחלה, בכוונה תחילה, מהווה מעשה חמור יותר מאשר לא לרפא אדם שנדבק במחלה ביד הגורל. זוהי הסיבה שבשלה איננו מוכנים לערוך ניסוי בבני-אדם, גם אילו היה בו כדיי להציל בני אדם אינספור ממחלות איומות. אסור לעשות ניסויים בבני אדם, כי עם כל הכאב והצער, עדיף לעמוד מנגד ולא לנקוף אצבע לטובת הסובלים ממחלה איומה, מאשר לפגוע במודע באדם אחר כדי לעזור להם.
דילמה דומה עולה מתוך שבועת היפוקרטס: "אני מתחייב לספק מרפא לכל ניזקק לפי מיטב שיפוטי, להימנע מאבחנה לא נכונה של חולי, ולהימנע מלקיחת חיים בזדון". כלומר, רופא מתחייב שלא לתת טיפול לחולה, במידה והטיפול עלול להזיק לו. במידה ואין הרופא משוכנע באבחון המחלה ובדרך הטיפול הנכונה בה, מוטב לעמוד מנגד ולא להגיש עזרה, מאשר להסתכן בהסבת נזק.
כמובן שכל זה נוגע לאפשרות הקיצונית ההיפותטית. בעולם המציאותי נוספים לכך עוד טיעונים רבים מספור, כגון שלעולם אין ודאות שניסוי מסוים אכן יניב תוצאות, שבפועל נערכים עשרות ומאות ניסויים בטרם מתגבש אמצעי ריפוי ממשי, שניסויים שמטרתם לפתח אמצעי ריפוי נסמכים על אלפי ניסויים שמוכרחים היו להיות קודמים להם במחקר ביולוגי כללי לשם צבירת ידע, וכו'.
***
6. המבחן הרלוונטי להחלת האיסור על עריכת ניסויים בבני-אדם גם על קופים.
חרף ההסכמה החברתית הגורפת לגבי האיסור על עריכת ניסויים בבני-אדם, בעיצומם של ימי השואה ערך כידוע ד"ר מנגלה ניסויים מדעיים ביהודים. למיטב ידיעתי, ניסוייו של ד"ר מנגלה לא הועילו לעולם המדע ולחברה האנושית כהוא-זה, אולם ההתנגדות המוחלטת והגורפת למעשיו לא הייתה פוחתת ולו במעט, אילו הצליח להפיק תועלת של ממש, כגון תרופה מצילת חיים או כל כיוצא בזה. אני אטען, שהפער הגדול בין תפישותיו האתיות של ד"ר מנגלה לבין התפישות המקובלות עלינו, איננו נובע מפרדיגמה מוסרית שונה. ההבדל היחיד, שאפשר לד"ר מנגלה לבצע את הפשעים המחרידים שביצע, היה בהגדרת תחום הזכאים ליחס מוסרי. יש להניח שהוא היה מזדעזע בדיוק כמונו אילו ניסויים דומים היו נערכים על מישהו מבני עמו, ומובן שהוא עצמו לעולם לא היה עורך ניסויים שכאלה בבני הגזע הארי. ההבדל היחיד בינינו לבינו בשאלה האתית הנדונה הוא, שלתפישתו יהודים אינם זכאים לאותן הזכויות המוסריות שיתר בני האדם זכאים להן, וכי נחיתותם מצדיקה את הפגיעה בהם, ואילו אנחנו מאמינים שכל בני האדם נולדו שווים, וכי כולם זכאים ליחס מוסרי שווה.
קיימת, אם כן, תמימות דעים לגבי הטענה שניסויים גורמים סבל ושיש להימנע מגרימת סבל גם במחיר הכבד של האטת מנגנוני פיתוח אמצעי הריפוי. המחלוקת נסובה אפוא רק על הגדרת תחום הזכאים ליחס מוסרי. כשם שד"ר מנגלה לעולם לא היה מבצע את אותן הזוועות בבני עמו, שהאמין שהם נמנים על "גזע עליון", אלא על "יהודים נחותים" בלבד, כך גם היום. רק מכיוון שהנסיינים מדירים את בעלי החיים מתחום הזכאים להגנה מוסרית, או לכל הפחות דוחקים את זכויותיהם לטובת תועלתם של בני-האדם, הם מסוגלים לבצע בהם מעשים שלא היו מעלים בדעתם לבצע בבני מינם. יש לציין, כי גם לא נעשה כל ניסיון להסוות את הטענה הזו או להכחיש אותה. אדרבא, היא נאמרת בריש גליי, ואפילו אותו הביטוי – "הגזע העליון" – מושמע לעתים קרובות ללא כחל ושרק, הפעם בהקשר של גזע האדם. יש לבחון, אם כן, האם ההבחנה שנעשית בין בני האדם לבין קופי האדם היא מוצדקת מבחינה עניינית, והאם ניתן להגן עליה באופן רציונלי ושיטתי.
הטיעון המקובל, השולל מכל וכל את ההשוואה שערכתי זה עתה, בין אפליה גזענית לבין העדפת אינטרסים אנושיים על אלו של מינים אחרים – היא שבני האדם באמת שווים זה לזה ובאמת שונים מיתר בעלי החיים. קשה, מחד, לטעון שיש הבדל מהותי ומדיד בין בני אדם בני לאומים שונים, וקשה, מאידך, לטעון שאין הבדל כזה בין בני אדם לבין קופים. אולם אני אינני מסכים עם קביעה זו – קיימים הבדלים עובדתיים בין בני אדם מגזעים שונים – הבדלים תורשתיים, תרבותיים ואחרים. הדבר בא לידי ביטוי בצבע העור, במבנה הפנים והגוף, בנורמות התנהגותיות, בכישורים מנטליים וחברתיים ועוד. איננו טוענים כי כל בני האדם זהים – אלא שההבדלים ביניהם אינם מהווים הצדקה לאפליה. גם ההבדלים בין בני האדם לבין קופים אינם הבדלים ערכיים, אלא הבדלים אובייקטיביים-מדידים. הדעות השונות לגבי היחס הראוי לנהוג בו במינים לא-אנושיים לא נובע מאי הסכמה אודות ההבדלים ביניהם לביננו, אלא מאי הסכמה אודות ההצדקות הנסמכות על הפרשנויות השונות להבדלים הללו. העובדה שמדובר במינים ביולוגיים שונים, אינה מהווה כשלעצמה הצדקה אוטומטית ליחס מוסרי שונה. על מנת להצדיק יחס מוסרי שונה, יש להוכיח שקיים בין המינים הבדל רלוונטי. ניתן להודות בקיומם של הבדלים כלשהם בין "יהודים" לבין "ארים", מבלי שהודאה זו תעורר אפילו רמז של שמץ של נכונות לשקול הצדקה ליחס מוסרי שונה.
ביום עיון שנערך בכנסת בנושא ניסויים בקופים בישראל, נשאה דברים ד"ר תמר רון, פרימטולוגית מוערכת בעולם. בדבריה היא הציגה רשימה של תכונות ומאפיינים, אשר הסתמכו עליהם בחלוקה הדיכוטומית שהייתה נהוגה בחקר בעה"ח בין בני האדם לבין יתר המינים: יכולת למידה; שפה; שימוש בכלים; בניית כלים; מורשת תרבותית; ועוד. במהלך הרצאתה היא הראתה איך כל אחד ואחד מן המאפיינים הללו נשלל והוכח כבלתי נכון במשך שנים רבות של מחקר. היא אמרה כי החוקרים חיפשו את הגבול, את המאפיין הייחודי לאדם ולו בלבד, וכי הדבר לא עלה בידם. נמצא כי כל אחת מן התכונות הללו משותפת גם לקופים. כפי שניסחה זאת: "ניסינו למצוא מה מבדיל את האדם מכל יתר המינים. אמרנו: רק האדם משתמש בכלים – אז גילינו שזה לא נכון. ניסינו – אבל האדם הוא היחיד שיודע להמציא ולפתח כלים – אז גם זה לא נכון. אז ניסינו: אה! אז רק האדם מסוגל להעביר מורשת תרבותית! היום אנחנו יודעים שגם זה לא נכון. בעצם, למרות כל הניסיונות, היום אנחנו יודעים שאין קו גבול שמבדיל באופן נחרץ את האדם מיתר המינים."
אולם, מנגד, לא כל בני האדם ניחנים באותן התכונות שאנו מגדירים "אנושיות". ישנם אנשים הסובלים מפיגור שכלי, שאינם מסוגלים לדבר ולרכוש שפה, ובוודאי שאינם מסוגלים לייצר כלים – דבר ששימפנזה ממוצע מבצע כדבר שבשגרה. האם פירושו של דבר, שראוי לערוך ניסויים בבני אדם הסובלים מפיגור שכלי? מובן מאליו שלא. נהפוך הוא, בחברה שאנו חיים בה רווחת האמונה כי החלש בחברה זכאי להגנה יתרה, כי אנחנו מצווים ומחויבים להגן על מי שאין בכוחו להגן על עצמו. כל אותן תכונות, אשר מעלות על נס את עליונות האדם, אינן מהוות כל פרמטר בקביעה מי ראוי להגנה מסבל. גם תינוקות, מפגרים, אנשים בתרדמת ואנשים המשותקים בכל גופם – בני אדם אשר אינם ניחנים בתכונות שד"ר רון פירטה בתור המבחנים שהיו מקובלים על אנשי המחקר כמאפיינים את "עליונות האדם" – גם הם אינם מהווים סובייקט לגיטימי לעריכת ניסויים. לא העובדה שבני אדם מסוגלים לדבר, ליצור כלים ולהעביר מורשת תרבותית היא שמזכה אותם ביחס מוסרי מועדף.
מבחן אחד בלבד הוא רלוונטי. כלומר, מבחן מוצדק מבחינה עניינית שניתן להגן עליו באופן קונסיסטנטי, רציונלי ושיטתי: אם גרימת סבל א' לשם מטרה X הוא לא מוצדק, ואנו מבררים את הסטטוס של גרימת סבל ב' לטובת אותה מטרה – יש להשוות סבל א' לסבל ב'. זה הכול. השאלה היחידה היא, האם בשני המקרים נגרמת אותה פגיעה, או פגיעה באותה חומרה. זהו המדד המוסרי היחיד. במילים אחרות – הסיבה שבגללה איננו מפלים בני אדם מגזעים שונים ומלאומים שונים ואיננו מפלים לרעה בני אדם שאינם ניחנים בתכונות "העליונות האנושית", שאמורות לחצוץ בין בני האדם ובין יתר המינים, היא שכל בני האדם סובלים באותה המידה ובאותו האופן. זכויותיו של כל פרט נובעות בתכלית הפשטות מהעובדה שהוא יסבול אם ישללו אותן ממנו. מכיוון שכל בני האדם יסבלו באותו האופן ובאותה המידה משלילה של זכויותיהם, לכל בני האדם זכויות שוות.
סיכמנו לעיל, שגרימת סבל חמורה מאי-מניעת סבל. אם כן, מה שמונח על כף המאזניים, לצורך העניין, הוא הסבל בלבד – בהתעלמות מזהותו של הסובל. וכשם שאין כל הצדקה לערוך מבחן שונה עבור בני אדם שונים, כך אין גם כל הצדקה לערוך מבחן שונה עבור מינים ביולוגיים שונים. כעת, יש להתמודד עם שאלה מסוג אחר: האם מינים אחרים סובלים כמונו? האם יש הבדל בתחושת הסבל בין בני אדם לבין קופים?
***
7. האם קופים ובני אדם חשים סבל באותו האופן ובאותה המידה?
ברצוני לפתוח כותרת משנה זו באמירה, שבעיני זוהי שאלה מדומה. המחוקק הישראלי, כמו המחוקק במרבית מדינות העולם, וכן מערכת המשפט, לרבות בית המשפט העליון, לא נצרך לשאלה הזו בכלל. מבחינה פילוסופית נהגו מסות הממלאות ספריות שלמות אודות עצם היכולת לדעת דבר-מה; באופן ממוקד יותר, אודות היכולת לדעת מה מתרחש בחווייתו הפנימית של סובייקט זולתי, ובאופן ממוקד יותר – ככל שהסובייקט שונה ממני. אך אף על פי כל אלו, אנו מתנהלים בעולם הזה מתוך וודאות שהוא קיים, שאיננו (כל אחד מאתנו בחוויית-המציאות האינדיבידואלית שלו) לבד בעולם ושזולתנו חשים וחושבים פחות או יותר באותו האופן שאנו (כל אחד מאתנו) עושים זאת. באותו אופן אינטואיטיבי, שבסופו של יום, הוא בעל השפעה רבה יותר על האופן בו אנחנו מנהלים את חיינו בעולם מאשר מסות פילוסופיות ותגליות מדעיות – באופן אינטואיטיבי אנחנו מבינים כי בעה"ח חשים סבל פחות או יותר כמונו. העובדה שהנחה זאת נתקבלה מאליה ולא נדרשה להוכחה מדעית או אחרת אפילו בביהמ"ש העליון, בפסיקותיו הרבות המחייבות את ההנחה שבעה"ח חשים סבל, מחייבת, בעיני, גם לגבי השיח הציבורי.
אף על פי כן, ארחיב מעט לגבי השאלה הזו, שכן סילופים וליקויים בהבנתה נפוצים מאוד בהתנגדות לשחרור בעה"ח ממעבדות הניסויים. בשל הדמיון העצום בין מערכות העצבים שלהם ושלנו במבנה ובתפקוד, מוסכם על עולם המדע לכל הפחות שלקופים, כמו ליתר היונקים, יש חישה דומה מאוד לשלנו. כשהם חשים כאב, המערכת שלהם מגיבה כמו המערכת שלנו מכל הבחינות – כימיות, חשמליות, עצביות והתנהגותיות. הם מייללים, מנסים להימנע מהכאב וכו'. בנספח שהגיש מכון וייצמן כפרשנות נלווית לדו"ח אודות המתרחש במעבדותיהם מטעם עמותת תנו לחיות לחיות, נכתב: "כאב יכול, אך לא בהכרח, גורם לסבל". הטענה הזו היא אבסורדית ואיננה מקובלת על עולם המדע, בתחום של חקר בעה"ח. במובנים רבים, תחומי ידע מדעיים מסוימים אינם משפיעים על הנעשה במחלקות מדעיות אחרות גם כחלוף עשרות שנים של מחקר ותאוריה.
שאלת חוויתם הנפשית של בע"ח לא אנושיים נותחה לעומק כבר בסוף שנות השבעים, בספרו המפורסם של ד"ר דונלד גריפין, "שאלת תודעתן של חיות: המשכיות אבולוציונית של החוויה הנפשית" (1976). טענתו הפשוטה היא, שקיבלנו מזמן את המסקנה שתכונות האדם הגנטיות הן תולדה של התפתחות תורשתית אבולוציונית ממינים קדומים יותר ומפותחים פחות. אין כל סיבה להניח ששאלת התודעה נבדלת מכל יתר התכונות – כלומר, גם "החוויה הנפשית", או "חוויית המציאות" שלנו נגזרת מן התכונות התורשתיות שלנו והתפתחה בהדרגה בתהליך המתמשך של האבולוציה, ממינים קדומים יותר. לפיכך, ככל שמין מסוים קרוב לאדם בהרכב הגנטי שלו, הרי שהוא קרוב אליו גם באופן בו הוא חווה את העולם. המסקנה הזו משתלבת להפליא עם המסקנות התצפיתיות שהגיעו אליהן פרימטולוגים ואתולוגים אחרים ברחבי העולם וכיום היא מהווה קונצנזוס מדעי גורף. רוצה לומר, אין באמת מחלוקת מדעית לגבי החוויה הנפשית של יונקים אחרים והיכולת שהם לחוות הנאה וסבל. המסקנות המדעיות המוסכמות בימינו תואמות את האינטואיציות הרגשיות של כל אדם שחווה מפגש עם יונק מפותח לא-אנושי ושל מערכת המשפט.
לפיכך, לא זו בלבד שוודאי שכאב גורם לסבל, אלא שבכל הנוגע לקופים, גם מצבים נפשיים שליליים גורמים לסבל. בנאומה בכנסת, תיארה ד"ר רון בין היתר את היחסים החברתיים והמשפחתיים המורכבים בלהקות קופים, את העובדה שקופים אינדיבידואלים שונים הם בעלי תכונות אופי שונות, דרכי הבעה, תגובה והתנהגות שונות, שניתן למצוא בקרב קופים אלימות שאיננה חלק מ"התנהגות הישרדותית מתבקשת", מחד, ומאידך גילויים של מסירות, קירבה ואפילו הקרבה-עצמית.
הסבל העצום שנגרם לקופים במעבדות – (אשר ניתן להוכיח את קיומו גם באופן רציונלי ומדעי, כאמור לעיל, על-סמך תצפיות ועל סמך הבנת המערכות הפיסיולוגיות והאנטומיות שלהם, ואולם אין צורך אמתי להוכיח את קיומו) – איננו מסתכם אם כן בכאב האדיר שהניסויים מסבים, כי אם מחריף בשל המועקות הנפשיות והרגשיות שהם חווים: פחד ואימה; בידוד חברתי ושעמום; פסיכוזות שהם לוקים בהן מחמת היעדר טיפול והעדר יחסים משפחתיים, החיוניים להתפתחות נפשית תקינה; תסכול ותחושת חוסר-אונים שהם תולדה בלתי נמנעת של שגרה הנעה בין שני קצוות – אימה וכאב מחריד מחד, או בידוד שומם ומנוון מאידך.
***
סיכום.
אסכם בחזרה תמציתית על מערכת ההנחות שבניתי בטור:
א. ניסויים בבעלי חיים הם אכזריות – הן בשל פגיעות "נלוות" שאין בהן צורך והן בשל פגיעות שהן אינהרנטיות לעצם העניין.
ב. שאלת הנחיצות: תרופות שנוסו על בע"ח הן הגורם הרביעי בהיקף לתמותה בעולם המערבי. מומחים רבים טוענים שניסויים בבע"ח הם כלי גרוע לפיתוח תרופות – דרושה מומחיות בכדיי להכריע בסוגיה זו. הנסיינים מסתמכים על כך בדרישתם שלא לאפשר לגורמים אלקטוראליים וציבוריים להכריע לגבי הניסויים. ניתוח ביקורתי מראה שיש למצדדים בניסויים אינטרס אישי בקיומם, ולפיכך הם מצויים בניגוד אינטרסים לכאורה.
ג. שאלת ההצדקה: איננה תלויה בידע מדעי. המקרה הקיצוני ביותר: אין הצדקה לפגוע אפילו באדם אחד, בכוונה תחילה, אפילו אם ידוע לנו שזהו אמצעי בטוח ובלעדי לפתח תרופה שתציל רבים. הסיבה: גרימת סבל חמורה מאי-מניעת סבל.
ד. השוויון בין בני האדם איננו תולדה של זהות בין בני האדם. בני האדם הם שווי-זכויות למרות שהם נבדלים אלה מאלה, הן בתכונות חיצוניות והן בתכונות מהותיות לכאורה, כגון אינטליגנציה, רמת תפקוד, יכולות חישה, הבנת המציאות, תקשורת, וכו'. המדד הרלוונטי לקביעת השוויון בין בני האדם הוא היחס השווה לאינטרסים השווים שלהם: כיוון שכל בני אדם ייסבלו אם יערכו בהם ניסוי, לכולם הזכות שלא יערכו בהם ניסוי.
ה. ההבדל בין בני אדם ובע"ח אחרים אינו נעוץ בהבדלים האובייקטיביים בין האדם והמינים האחרים, שכן קיימים הבדלים אובייקטיביים, כאמור, גם בקרב בני האדם. כיוון ששימפנזה ממוצע הוא בעל אינטליגנציה גבוהה מזו של בני אדם מסוימים, הסובלים מפיגור שכלי למשל, לא ניתן לבסס את היחס השונה על הבדלים כגון אינטליגנציה וכדומה. בוודאי שגם עצם השוני הגנטי המובהק בין בני אדם לבין שימפנזים איננו מצדיק יחס מוסרי שונה, שכן גם בין גזעים ולאומים שונים, למשל, ישנם הבדלים גנטיים.
ו. לפיכך, יש להשתמש גם כלפי קופים באותו המבחן, קרי: יחס מוסרי שווה לאינטרסים שווים. כיוון שקופים סובלים מהניסויים שנערכים בהם בדיוק כמו שבני אדם היו סובלים אילו נערכו בהם ניסויים כאלו, גם להם יש את הזכות שלא ייערכו בהם ניסויים.
ז. הטענה שקופים חשים סבל כמו בני אדם מגובה במספר ערכאות – ראשית, באינטואיציה הרגשית, שיש לה תוקף ממשי ביותר. נוסף לכך, בחקיקה ובמשפט בארץ ובעולם. מעבר לכך, בהבנת התנהגותם של בעלי החיים ובהבנת מערכות הגוף הפנימיות שלהם, ובמיוחד מערכת העצבים. לבסוף, בטיעון המדעי האבולוציוני, שגורס שהחוויה הנפשית באדם היא תולדה של התפתחות אבולוציונית של האדם ממינים קדומים יותר, בדיוק כמו כל תכונה אנושית אחרת, ולכן אין כל יסוד להניח שבני אדם חווים את המציאות באופן שונה במיוחד מבעלי חיים בעלי תכונות גנטיות דומות.
ח. מעבר לכך, קופים הם בעלי תכונות נפשיות וחברתיות מורכבות במיוחד, ודומות במיוחד לשלנו, כך שהסבל הנפשי והרגשי שהניסויים והשבי במעבדות מסב להם הוא כפול ומכופל.
ערכתי את הטיעון הזה, כיוון שהמצדדים בניסויים בבע"ח נוטים להסיט את הדיון, במוקדם או במאוחר, לשאלה התיאורטית המופשטת: "ואם אפשר היה לערוך ניסוי אחד, בקוף אחד, ולהציל מיליון אנשים ממחלה איומה – לא היית עושה את זה?". חשוב מאוד להזכיר שזו שאלה דמגוגית, שאיננה מתקיימת במציאות, אבל מכיוון שאנשים נתלים במידה רבה על דימויים, ומכיוון שהשאלה התיאורטית הזו מוכיחה לדידם את צדקת הניסויים, ומכיוון שאי התמודדות עם השאלה הזו מצד המתנגדים לניסויים בבע"ח מחלישה את מעמד הטיעונים שלהם בשיח הציבורי – חשוב גם להתייחס אל השאלה הזו עצמה, הקיצונית, התיאורטית, ולענות: "לא! גם אז לא הייתי עורך את הניסוי, כי זה יהיה בלתי מוסרי!".
בנוסף, אני שב ומזכיר מספר הערות ביניים, כפתחי מילוט, למציאות, אשר היא פחות קיצונית וחד משמעית מהדיון התיאורטי:
א. הדיון הזה עוסק במקרים הקיצוניים של ניסויים שנועדו להציל חיים או לרפא מחלות קשות – רוב רובם של הניסויים נערכים במסגרות אחרות בתכלית, כגון לימודים והכשרה, פיתוח חומרי ניקוי ואמצעי לחימה, וכו'. הם אינם בעלי מעמד, ואינם מתיימרים להיות בעלי מעמד, של מקדמי הרפואה, כך שלא ניתן להצדיק אותם אפילו בטענה החמורה שהצלת חיי אדם מצדיקה פגיעה בחיות.
ב. גם במחקר התיאורטי מתקיים תחום אפור רחב למדיי, בין הניסויים המנסים באופן ממשי לפתח תרופות, לבין אלו המנסים לחקור תופעות שונות, שייתכן ותגליותיהם תהיינה בעלות השפעה עתידית כלשהי על קידום הרפואה. התחום האפור הזה קשור גם באופיים של הניסויים, אך במידה רבה, גם במונופול שיש לנסיינים על הידע הנחוץ להבחנה בין השניים ועל הסמכות לבצע את ההבחנה הזו. הדבר מביא לידי כך, שהתחום האפור הזה משתרע בפועל על פני כל הניסויים הקשורים במחקר, ואין ספק כי מרביתם של הניסויים אשר מוצגים בפני הציבור כבעלי פוטנציאל ממשי לקדם את הרפואה, הם אינם בעלי פוטנציאל כזה, או בעלי פוטנציאל ערטילאי, רחוק ומעורפל מאוד.
ג. מלבד הסבל שהניסויים עצמם גורמים, העדר כל פיקוח והסתרת המעבדות מעין הציבור גורמים לכך שחיי השבי במעבדה הם ברוב רובם של המקרים מחפירים – האכלה והשקיה בלתי סדירות, בלתי מספקות או בלתי מתאימות; הזנחה רפואית; הזנחה בכלל וחוסר סניטציה מזעזע; כלובים זעירים שכמעט ולא מאפשרים תנועה, שעמום והעדר כל גירוי חיצוני ומקור לעניין ותעסוקה, ניתוק מוחלט מאוויר פתוח ואור טבעי; אי-שימוש בחומרים מרדימים ומאלחשים גם במקרים שאין לכך כל צידוק או צורך מבחינת הניסוי; ואפילו מקרים של התעללות סדיסטית לשמה, הטחת החיות ברצפה וכן הלאה.
ד. גם אם ניסויים בבע"ח הם אינם כלי גרוע לפיתוח תרופות, הם בוודאי לא הכלי היחיד. בשל הסבל שהם גורמים, ראוי היה להעדיף את החלופות ולהשקיע בהן מרץ ומאמץ על חשבון הויויסקציה, כיוון שהן יעילות כשלעצמן. חשוב להדגיש את העובדה שמרבית המחלות ומקרי המוות ניתנים למניעה ע"י אימוץ אורח חיים בריא, הרגלי חיים והרגלי תזונה נכונים, הימנעות מצריכת חומרים מזיקים וכו' – ולהשקיע ברמה הציבורית את אותם המשאבים המוקצים לפיתוח תרופות במניעת מחלות ובהגברת המודעות הציבורית.
ה. במציאות לא ניתן להצדיק ניסויים בבני אדם, לא רק משום שעדיף שלא לעזור לחולים מאשר להדביק אדם בריא במחלה בכוונה תחילה (החומרה שבגרימת סבל רבה מהחומרה שבאי-מתן עזרה), אלא גם מפני שאין בנמצא מקרה קיצוני כל-כך – לעולם איננו יודעים מראש האם ניסוי כלשהי יניב תוצאה רצויה או לא ותמיד נדרשים אינספור ניסויים, הנסמכים על גבם של אינספור ניסויים קודמים, עד אשר מתפתחת איזו הזדמנות שהיא ליצירת אמצעי ריפוי ממשי ובטוח. בשל ההבדלים הרבים בין המינים השונים, לרבות האדם, המציאות הזו נכונה פי כמה באשר לניסויים בבע"ח. כאשר מציג אי-מי את השאלה התיאורטית, עליה השבתי בטיעון לעיל: האם מוצדק לערוך ניסוי בבעל-חיים אחד על-מנת לפתח תרופה שתציל אינספור בני-אדם? יש לזכור ששאלה זו לעולם איננה מתקיימת במציאות. תמיד מספר בעלי החיים שנפגעים הוא עצום, ולעולם אין הבטחה כי הניסוי יועיל אפילו במשהו לקידום הרפואה
***
לסיום אני מבקש לעדן מעט את הטון קר הרוח של הטיעון שפרשתי כאן. אני אינני מומחה במדעי הביו-רפואה, ועל אף שהחשדות העולים עקב התנגדותם של מומחים רבים ועקב הניתוח הביקורתי שהצעתי – אינני יודע בוודאות שניסויים בבע"ח מאטים את התפתחות הרפואה ופוגעים בבני אדם, ואפילו אינני יודע בוודאות שהם אינם מועילים לפיתוח תרופות. סבלם של החולים כואב לי מאוד. רבים מאהוביי זכו להירפא, לפחות במידת-מה, ממחלות קשות מאוד ונפוצות מאוד בחברה שלנו, בזכות טיפולים שנוסו תחילה על בע"ח. אהובים אחרים איבדתי משום שלא היה, ועוד אין, בנמצא מרפא למחלותיהם. הדילמה שאנו עוסקים בה, לפחות כשהיא מוצגת במצבה הגולמי, העקרוני-התיאורטי, היא קשה מנשוא, והמשקל המונח על שתי כפות המאזניים הוא כבד עד שהמאזניים עצמם מאיימים להתפקע. הדגשתי במיוחד את סבלן של החיות, משום שהוא זוכה לחשיפה פחותה ולאהדה פחותה בשיח הציבורי. הנטייה הטבעית ואהבת האדם מבקשות פתרון בכל מחיר, ומאשרות את הניסויים ולו בשל הסיכוי הזעיר שיש בהם כדי להועיל. אולם, כך אני משוכנע, גם החולה האנוש ביותר לא יתמוך בהקרבת קורבן-אדם למענו. אני מאמין כי דווקא בשל הקושי הרב שהדילמה הזו מעוררת יש לשקול את הדברים בקור רוח, בהיגיון ובשיטתיות, וכך לבחור בתשובה המוסרית באמת. אין צידוק להפלות בין אותו קורבן זר שהחולה האנוש מסרב שיקריבו למענו, לבין כל קורבן זר אחר – יהיה זה בשל גילו, לאומו, או מינו הביולוגי.
|| כל הכתמים בקטגוריה: מחשבות ||
« הכתם הקודם — הכתם הבא »תגובות
כתוב תגובה
אודות
קטגוריות
תגובות אחרונות
כתמים אחרונים
אתרים שכתבתי בהם
- הינשוף | בין שמאל וימין
- הינשוף | מרד הבחירות
- העוקץ | המרחק בין הבנאדם לפרה
- העוקץ | מיהו טבעוני?
- העוקץ | עוכר ישראל ציוני
- הפנקס | אצלנו בשכונה אשר בארץ כוש
- הפנקס | בין זמנים, בין תרבויות
- הפנקס | מסע לכל החיים
- הפנקס | פלא העולם כולו
- הפנקס | שמחת השטויות הקטנות
- מאקו גאווה | מה הלהט"בים רוצים?
- מאקו גאווה | מתחת לרצועה
- מגזין +972 | רדיו רמאללה