בין ירושלים לקיסריה: מאבקים אפוסטוליים בתקופה הביזנטית

פורסם בתאריך | 3 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

בין ירושלים לקיסריה: מאבקים אפוסטוליים בתקופה הביזנטית
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

שורשי העימות
שורשי העימות בין בישופי ירושלים לבין בישופי קיסריה נעוצים בשתי מסורות מנוגדות שהתפתחו במרוצת השנים שקדמו להתנצרות האימפריה הביזאנטית. הראשונה היא התקדשותה של העיר ירושלים בעבור הנצרות, אשר החלה לצמוח בתודעה הנוצרית מאות שנים לפני קונסטנטינוס, דבר שבא לידי ביטוי, למשל, במנהג העליה לרגל לאתרים המקודשים הסמוכים לעיר. המסורת השניה היתה המבנה ההיררכי של הכנסיה בכל רחבי האימפריה, אשר נקבע בהתאם למבנה ההיררכי של האימפריה עצמה. פירושו של דבר, שהערים הראשיות, מבחינה ארגונית-מנהלתית, ברחבי האימפריה הרומית, היו גם ערי הכנסיות הבכירות, אשר כנסיות יתר הערים היו כפופות להן ולעומדים בראשן. כיוון שבפרובינצית פאלסטינה היתה קיסריה העיר המטרופוליטנית, נוצר הניגוד הבסיסי הראשוני בין שתי הערים. מעמדה של האחת נשען על המבנה הארגוני והזכות ההיסטורית, ואילו מעמדה של השניה נשען על המעמד המקודש ועל חשיבותה הדתית.
במהלך המאבק בין שתי הבישופויות, עשו הבישופים בירושלים שימוש הן במסורות הקדושות אשר עירם כרוכה בהן והן בתעמולה דתית אודות ניסים שהתרחשו בעיר בימיהם. כמו-כן, מאבקים סביב הדוגמה, אשר התחוללו בכל רחבי העולם הנוצרי, נוכסו למטרותיהם הפוליטיות של מנהיגי העיר. כמו-כן, התעצמות תופעת הצליינות והבניה המונומנטלית בעיר, אשר הולידו בעקיפין גם את תופעת הנזירות במדבר יהודה, וכן קשריהם של שליטי ירושלים עם נזירי מדבר יהודה ותוקפן של דעותיהם של האחרונים בענייני פסיקה נוצרית בקרב מנהיגי הנצרות – תרמו אף הם לטיפוסה של ירושלים במעלה הדרגות ההיררכיות של הכנסיה.

ןעידת ניקאה
ועידת ניקאה (325) מהווה את הצעד הראשון בתהליך הארוך. בסעיף השביעי של החלטות ועידה זו נקבע כי ירושלים היא "ערש הנצרות", וכי מבלי לפגוע בסמכויותיו של הבישוף המטרופוליטני, יש לנהוג בה בכבוד מיוחד.
מיד לאחר ועידה זו הוחל בחשיפת אתרים מקודשים בעיר. מאורע חשוב במיוחד הוא מציאת הצלב עליו נצלב ישו בידיו של מאקאריוס, בישוף ירושלים. הקיסר קונסטאנטינוס בירך על מציאת האתר וציווה על בניית באסיליקה שם. על העימות בין שני הבישופים ניתן ללמוד גם מתוך כתביו של אוסוביוס, בישוף קיסריה, על המאורע. הוא אמנם מספר בהתפעלות על בניית כנסיית הקבר, אך משמיט את כל הפרטים הנוגעים לצלב. כעשר שנים לאחר ועידת ניקאה התאספה ועידת צור (335) לדון מחדש בהחלטות שהתקבלו בה. ועידה זו הועתקה באמצעה לירושלים, על מנת לחגוג את השלמת מבנה הבאסיליקה, "המארטיריון" (=העדות), על מקום המצא הצלב. מובן שהעתקת ועידה כנסייתית חשובה, בנוסף להשלמת מבנה הבאסיליקה כשלעצמו, הוסיפו לירושלים יוקרה מרובה. צורה נוספת שלבש העימות היא המחלוקת בין שני הבישופים בענייני הדוגמה. מאקאריוס היה תומך נלהב בהחלטות שהתקבלו בועידת ניקאה, ואילו אוסוביוס, למרות שבסופו של דבר תמך בהן, העדיף את העמדה האריאנית, ובירך על כך שהן בוטלו בועידה השניה.
לאחר ועידה זו הוסיפו מנהיגי העיר בחישוף האתרים הקדושים ובהאדרת המסורות סביבם, וכך, למשל, נבנו שתי הכנסיות על הר הזיתים.
הבישוף הירושלמי מאקאריוס ניסה למנות את מאכסימוס לבישוף לוד, בניגוד לעמדתו של אוסוביוס. מינוי בישופים חדשים היה אז בסמכותו הבלעדית של הבישוף המטרופוליטני, ובעצם הניסיון למנות בישוף היה משום חתירה תחתיו. מאכסימוס, שמונה בסופו של דבר לרשת את כסאו של מאקאריוס עצמו, הודח בידי יורשו של אוסוביוס, אקאקיוס בישוף קיסריה. מובן כי גם בהחלטתו של הבישוף המטרופוליטני להדיח בישוף ירושלמי ניתן למצוא עדות למאבק שהתחולל בין השנים על הבכורה ועל ההגמוניה. קירילוס, הבישוף הירושלמי הבא (349-386), ניסה למנות בישוף לכס המטופוליטני עצמו, ובכך הצהיר, כביכול בריש גלי, כי הוא חותר לזכות במעמד המטרופוליטני. גם בשלב זה חילחלו הויכוחים סביב הדוגמה למאבק המקומי. בישופי ירושלים דבקו ברעיונות שהתקבלו בועידת ניקאה הראשונה באיתנות. החלטות אלה בוטלו בועידת ירושלים ולפיכך העמידו את הבישופים הירושלמיים כאופוזיציה לעמדות הקיסריות הרשמיות במשך מרבית התקופה, פעולה שהיה בה אף שמץ סיכון בנידוי. אקאקיוס, לעומת זאת, שמר על נאמנות לקיסרים, ונאות אפילו לזנוח את דעותיו האריאניות בתקופת כהונתו הקצרה של הקיסר יוביאנוס (363-364), אשר היה ניקיאני בהשקפותיו. כשעלה לכס הקיסרות תיאודוסיוס, בשנת 379, והשיב על כנן את הגישה הניקיאנית, זכה קירילוס להוקרה וכבוד בשל דבקותו בעמדותיו – שכן הקיסר החדש היה שותף לאותן העמדות.

ןעידת קונסטנטינופוליס
ועידת קונסטנטינופוליס (381) היוותה את הצעד השני המשמעותי במהלך טיפוסה של ירושלים במעלה הדרגות בסולם ההיררכיה הכנסייתי. החלטות ועידת ניקאה שבו ונתקבלו מחדש. הערכתו של הקיסר לבישוף ירושלים מצאה את ביטויה בועידה זו וירושלים זכתה בתואר "אם הכנסיות כולן". ברשימת המשתתפים בועידה הופיע שמו של קירילוס לפני שמו של אקאקיוס, מה שמדגים יחס מועדף כלפיו.
הבישוף הבא שאותותיו נחקקו בירושלים הוא יוחנן השני (386-418). יוקרתו הדתית של הר ציון הוכרה כבר בתקופת איליה קאפיטולינה, אולם רק בימיו נשלמה בנייתה של כנסיית ציון על גביו. השלמת הכנסיה הפכה את המקום למוקד צלייני חשוב, אשר הוסיף כבוד לעיר ולבישוף. כמו-כן, בימיו נפוצו שמועות רבות מאוד על ניסים שהתחוללו בעיר, כגון הצלב שזרח בשמיה. בשנת 415 הוא עזב את ועידת הכנסיה שהתקימה בלוד באמצעה, על מנת להיות נוכח בחשיפת שרידיו של סטפאנוס הפרוטומארטיר, אשר נחשפו מצפון לה.

ועידת אפסוס
יובנאליס (420-458) היה שותף בהעברת שבטים סרצנים רבים לנצרות, בצוותא עם הנזיר המוערך אותימיוס. הוא מינה את מנהיגם, אספבטוס, לבישוף עליהם. מכיוון שמעשה זה היה באותה עת בסמכותם הבלעדית של פטריארכים, יש לראות במעשהו זה של יובנאליס קריאת תיגר על הפטריארכיה של אנטיוכיה, לה היה כפוף, וקפיצת מדרגה ממעשיהם של קודמיו, אשר הסתפקו במאבק מול קיסריה. בועידת אפסוס (431) ניתן ציון נוסף לטענה זו. באותה ועידה תמך יובנאליס בדעותיו של קירילוס, בישוף אלכסנדריה, המנוגדת לזו של נסטוריוס, שנהנה מתמיכת אנטיוכיה. יובנאליס נזף בבישוף של אנטיוכיה על כך שנעדר מאותה ישיבה, והתיחס אל עצמו כאל פטריארך. שמו הופיע ברשימת משתתפי הועידה מיד אחרי שמו של קירילוס, להראות עד כמה היה דמות מפתח בה. בועידת אפסוס השניה, שנערכה כשמונה-עשרה שנים מאוחר יותר (449), תמך שוב בעמדותיו של קירילוס מאלכסנדיה, וקידם את הרעיון המונופיסיטי. בתום אותה ועידה התקבלה הדוגמה המונופיסיטית, התקבלה ההכרה ביובנאליס כפטריארך ושמו הופיע שני ברשימת משתתפי הועידה – אולם בדיעבד נפסלה ועידה זו כליל בשל טרור שנזירים קנאים הפעילו במהלכה. יובנאליס היה אחראי, יחד עם הקיסרית אודוקיה, לתנופת בניה חסרת תקדים בעיר. בימיו נבנו החומות המפוארות שהקיפוה, מנזרים, בתי מחסה ובתי חולים. כמו-כן, נפוצו בימיו הפולחנים סביב סטפאנוס ומרים, ונבנו הכנסיות הרבות המהללות אותם: הפרובאטיקה, כנסיית סטפאנוס, הדורמציון, וכנסיית השילוח. העיר היתה למרכז צלייני בסדר גודל חדש.

ועידת כלקדון
השלב השלישי, החשוב, בהתבססות מעמדה היחודי של ירושלים, התרחש בועידת כלקדון (451). בועידה זו פנה יובנאליס עורף לרעיונות המונופיסיטיים, כפי שהציגם קירילוס וכפי שהיו מקובלים בקרב המאמינים בירושלים, ותמך בהצעה המתונה יותר, של מרקאנוס, הקיסר החדש. היה תמרון פוליטי-תאולוגי שצלח. ועידה זו הכתירה אותו מחדש כפטריארך, הפעם באופן רשמי ומוכר, ואצלה את סמכותו על שלוש הפרובינציות של ארץ ישראל. למרות שהיה בכך משום קפיצת מדרגה במעמדה של העיר, היתה זו תוצאה פחותה מזו שיחל לה – דהינו, התעלות על הפטריארכיה האפוסטולית של אנטיוכיה. בשובו מן הועידה נתקבל יובנאליס בירושלים במהומות עזות בשל בגידתו במשנה המונופיסיטית, שהיתה מקובלת בירושלים, אולם לאחר גלות קצרה הוא שב בלווית צבא קיסרי וכבש אותה. לימים, היתה זו תמיכתו של אותימיוס, הארכימנדאריט של נזירי מדבר יהודה, שנתנה את הטון וקיבעה את מעמדו האפוסטולי והתאולוגי-דוגמתי.

רצונם של קיסרים רבים לבטל את החלטות ועידת כלקדון תלוי היה בתמיכתם של הפטריארכים בירושלים. כעיקרון היו הפטריארכים הירושלמים נאותים לתמוך בעמדות הקיסריות, אולם אותה עת זכו נזירי מדבר יהודה בעצמה פוליטית לוקאלית מיוחדת, ומבלי לקבל את תמיכתם לא יכלו מנהיגי ירושלים לקבל החלטות מהפכניות. בתחומים תאולוגיים ופוליטיים רבים היו אף נזירי מדבר יהודה נכונים בדרך כלל לפשרות, אולם הם סרבו בכל תוקף לגנות את דעותיו של אותימיוס, מנהיגם הזכור לטוב, או לסטות מן העקרונות שהיו מקובלים עליו, ובכלל זה את החלטות ועידת כלקדון.
מארטיריוס (478-486), היה הפטריארך שהצליח לבסוף לגשר בין העמדה הקיסרית לעמדת נזורת מדבר יהודה. הוא ניסח מסמך תאולוגי חדש שסטה מהרעיונות הכלקדוניים, וזכה בתמיכת הנזירים ובנכונותם לקבלו. דבר זה עלה בידו מכיוון שהוא נמנע מגינוי מוצהר של החלטות כלקדון ונמנע מקביעה מפורשת שהעמדה שניסח מהווה סתירה לרעיונות הכלקדוניים. כמו-כן, הוא סיפר שאותימיוס נגלה לו בחלום ואישר את עמדתו. בשנת 482 פרסם הקיסר זנון את ה"הנוטיקון" – כתב האחדות – אשר היה העתק של מסמכו של מארטיריוס ואשר זכה בהסכמה קונצנזוסיאלית. עובדה זו הקנתה מן הסתם למארטיריוס, ובלאו הכי גם לירושלים, יוקרה רבה.
גם הקיסר אנאסטאסיס (491-518) השתדל ללחוץ על הפטריארכים בירושלים לגנות את החלטות ועידת כלקדון. אליאס (494-516), משלא יכל לרתום לכך את הנזירים, שלח את סאבא, מנהיגם, ליצג את עמדותיהם בקונסטאנטינופוליס. בנאומו בפני הקיסר והקיסרית קבע סאבא את העמדה כי קדושתה של ירושלים מעניקה לה יתרון אוטומטי בגיבוש הדוגמה, וכי תמיכת הנזירים נתונה לה אפריורי. יוחנן השלישי, יורשו של אליאס, נתקל שוב באותם המלקחיים, ונקט פעולה דומה של גיוס הנזירים לשורותיו. הוא ערך כנס נזירים רב משתתפים ומפואר בשנת 516 בכנסיית סטפאנוס. בכנס זה ערכו הנזירים "קול קורא" שהופץ ברחבי העולם הנוצרי ואשר העניק לירושלים את התואר "הפוסקת האחרונה בענייני דת". ראוי להזכיר כי הנזירים זכו להערכה גבוהה כבעלי סמכות ותוקף בשאלות דתיות.
תפנית אחרונה במעמדה של ירושלים התרחשה כאשר עלו על כס הקיסרות יוסטינוס הראשון (518-527) ואחריו יוסטינאנוס (527-565). קיסרים אלה שבו ואישררו את החלטות ועידת כלקדון. מאחר והפטריארכיה הירושלמית שמרה במוצהר על התפישה הכלקדונית לכל אורך הדרך, חרף היותה עמדה אופוזיציונית במשך תקופה ארוכה, הכירו יוסטינוס ויוסטינאנוס כבוד רב לירושלמים. התואר שהעניקו הנזירים לירושלים זכה כביכול להכרה רשמית מצד הקיסר. מפעלי הבניה המפוארים והמרשימים ביותר, אשר נבנו בה בידי יוסטיניאנוס, מהווים כעין חותמת מוחשית ל"פינאלה" זה.

סיכום
לסיכום – ירושלים זכתה מלכתחילה להזדמנות להחשב לעיר בכירה בהיררכיה הכנסייתית בשל קדושתה ובשל העניין שההמון הנוצרי מצא בה כמרכז צלייני. מכאן והלאה היא הלכה וטיפסה במעלה הסולם בשל המאמץ שהשקיעו בכך מנהיגיה. הם עשו זאת על-ידי האדרת אתריה המקודשים הרבים, קשירת העיר במסורות קדושה חדשות ושזירת אגדות אודות ניסים שהתרחשו בה בימיהם. בנוסף, הם פיתחו את העיר, הפכוה למוקד צליינות מרכזי ושוקק חיים ופיארוה במפעלי בניה מפוארים ובמבני דת שונים. אולם יותר מכל, הם פעלו בחכמה פוליטית, והשכילו לנצל את המחלוקות הדוגמתיות הכלל נוצריות למטרותיהם-הם, תוך ניווט נבון בין אופוזיציה לקואליציה. בסופו של דבר, הכבוד שחלקה ההנהגה הנוצרית העולמית לירושלים כפוסקת בשאלות דוגמה הייתה המרכיב העיקרי בקביעת מעמדה ההיררכי.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "בין ירושלים לקיסריה: מאבקים אפוסטוליים בתקופה הביזנטית"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.