המאזן השלילי של מסעות הצלב, לפי ז'ק לה-גוף

פורסם בתאריך | 4 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

המאזן השלילי של מסעות הצלב, לפי ז'ק לה-גוף
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

ז'ק לה-גוף קובע שמאזן מסעות הצלב היה שלילי בחלקו הגדול מתוך התיחסות להשלכות בטווח הרחב שהיו למסעות על בעלי העניין בהם, ומתוך מידת הצלחתם בהגשמת המטרות לשמן יצאו. לעתים מועלית הטענה שהיו למסעות הצלב השפעות חיוביות אשר הצלבנים עצמם לא הבינו ולא העריכו, אולם הוא שולל גם את הטענה הזו. כמו כן, הוא מזכיר את הפגיעה המוסרית הכללית שנתלוותה למסעות, לרעתם של קהילות ועמים שונים, ואת הנזק שהסבו לאנשים פרטיים.

בטווח הרחב מציין לה-גוף את התוצאות מרחיקות הלכת שהיו למסעות הצלב על הכח שיזם והניע אותם – הכנסיה הלטינית הקתולית. לדעתו, הביאו המסעות בסיכומו של עניין לפיחות במעמדה של הכנסיה ולירידה מורלית בנפש מאמיניה. הדבר בא לידי ביטוי בפסימיות הקודרת החמורה המלווה את הרומנים האחרונים של השולחן העגול. אף ירושלים איבדה לטענתו את יוקרתה הדתית כתוצאה ממסעות אלה ובמקומה הופיע בספרות החצר של ימי הביניים הגביע הקדוש. גם המסדרים הצבאיים אשר הוקמו בסיועה ובתמיכתה של הכנסיה לא הצליחו להשיג אחיזה בארץ הקודש ושבו לאירופה "לנצלה ולהחרידה", כדבריו. מעבר לאלה, הוא מאשים את יחסה של הכנסיה הקתולית למסעות ברפורמציה שהגיעה לבסוף וסחפה אחריה מאמינים רבים מקרבה. במיוחד הוא מציין את האינדוליגנציות כממריצות תהליך זה, שכן הכפרה נעשתה לקניין אשר ניתן בלא היגיון, תמורת ההצטרפות לשורות הצלבנים – אפילו במקרים בהם לא יצאו לבסוף זוכי הכפרה אל המסע, או יצאו ושבו מנוצחים. אין ספק שהרפורמציה היתה בעלת ההשלכה החמורה ביותר על הכנסיה הקתולית, ואם אכן ניתן ליחס לאופן התנהלותה בסוגיית מסעי הצלב השפעה משמעותית על צמיחתה של התנועה המהפכנית, הרי שהיו אלה בפירוש בעוכריה.
מול הכנסיה מילאה האריסטוקריה החילונית את תפקיד מבצעי המסעות ומנהליהם, ואף הם יצא שכרם בהפסדם. האבירות באירופה נפגעה מן המסעות ראשית כל בעצם העובדה ששורותיה התדלדלו עקב הנהיה ההמונית ההרפתקנית אל המזרח, אשר נעשתה ל"חובתו המוסרית" של כל אביר. כך גם באשר לתקציביהם, אדמותיהם ורכושם אשר התמעטו ככל שנזקקו המסעות במימון. מלבד זאת, כשלונותיהם החוזרים ונשנים במאבקם במוסלמים הנמיכו את רוחם של הלוחמים ופגעו באיתנותם ובגאוותם. לא זו אף זו, שאידיאל האבירות עצמו איבד מיוקרתו וממרותו נוכח ההפסדים המרים הרבים.
מלבד הפגיעה בשני הכוחות המניעים של מסעות הצלב, החילוני והדתי, מתאר לה-גוף את הפגיעה שהם פגעו בעמים ובקהילות אחרים. היהודים באירופה סבלו נוכח התנועה המשיחית המתלהמת מעלילות דם ופרעות קשים, ונתקלו בשנאה עזה שטרם המסעות היתה נדירה יותר. הנוצרים המזרחיים סבלו מרדיפות ופורענויות שבאו עליהם מצד אחיהם-לכאורה במערב. אביונים קתולים מחוג הצלבנים הופתעו מיחס רודני ואכזרי במזרח, אשר הביא לא אחת למותם ולעינויים. כמו כן, הוא מתאר התרחשויות שיש בהן משום פגיעה לכאורה במוסר הטבעי של הדתות המעורבות. כך עניין ה"כפרה מטעם" שהוזכר לעיל וכך גם העבת מסעות הצלב על המסורת הנוצרית האמיתית בירושלים, הלא היא העליה לרגל אליה. באסלם הוא מתאר את התחזקות הג'יהאד והתוקפנות הצבאית, שהתעוררה במידה רבה בעקבות הפלישה הלטינית וחצצה בין הקבוצות, לרעתן של שתיהן.

באשר לטענה שנטענה, לפיה העניק המסע אל הים תועלת כלכלית או תרבותית מסוימת לאירופה או למזרח, קובע לה-פן כי אין בה ממש. המפגש בין מזרח ומערב לא הביא לדידו לצמיחה תרבותית עבור אף צד ולא למיזוג והשפעה הדדית. אמנם הוא מסכים כי החיים אלה בצד אלה התאפשרו במידה נאה, וכי נוצר דו-קיום יפה, אך בשל הסתגרות כל קבוצה במסגרותיה ובאורחותיה הבדלניות, לא הביא הדבר לכדי מיזוג תרבויות או הפריה הדדית. את יכלתם של האבירים לתרום אי מה לתרבות המזרחית הוא שולל בלאו הכי, בטענה כי היו הם "ברברים". המוסלמים, לעומת זאת, ניחנו בתרבות גבוהה בעיניו, אך הבאים ממערב סרבו להיות מושפעים ממנה בשל גאוותם ורצונם לשמר את המורשת מבית. הם התיקו את התרבות האבירית הפיאודלית למזרח, באופני המשטר והשלטון, באדריכלות, באמנות, במנטליות, בשפה ובתרבות ככלל. נהפוך הוא, האידיאל האבירי הפאודלי הודגש במזרח ביתר שאת וחוזק עד כדי קריקטורה. יש לסייג ולהודות, כי בתקופה זו הושפעה אירופה מתרבות המזרח. אולם, השפעה זו התרחשה הרחק מאיזורי העימות הצלבניים – בישובים מעורבים שלווים, דוגמת סיציליה, ספרד וביזנטיון, ובעקבות המסחר באיזורים הללו, במזרח ובמגרב.
נכון הדבר גם לגבי התרומה הכלכלית שהעניקו המסעות לאירופאים. היחידים שנהנו ממסחר ופריחה כלכלית בעת המסעות היו אירופאים שספקו את צרכיהם של הצלבנים עצמם. כלומר, הקומונות האיטלקיות אכן הרוויחו כסף רב מן המסעות למזרח, אך רווח זה בא על חשבונם של לקוחותיהם היוצאים לקרב, אשר נזקקו לאספקה, ציוד ותמיכה טכנית. ארץ ישראל לא היוותה אז מוקד כלכלי למסחר אירופאי עם אוצרות המזרח, כיוון שהכיבושים התורכיים שם שיבשו את דרכי המסחר העתיקות אל החוף, ועיקר המסחר נעשה באיזור הממלכה הביזנטית, באלכסנדריה ובמגרב.

לבסוף, קובע לה-גוף כי מאזן מסעות הצלב היה שלילי בחלקו הגדול, מתוך התבוננות במידת ההצלחה של המטרות לשמן יצאו המסעות מלכתחילה. כמטרה ראשונה הוא מונה את עצם כיבוש המקומות הקדושים ובראשם ירושלים ומזלזל בהצלחה זו, כיוון שארכה פחות ממאה שנים וחיזקה את הכמיהה המוסלמית הלוחמנית לאותם המקומות עצמם. מטרה שניה היתה לעזור לאימפריה הביזנטית במלחמותיה, ולא זו בלבד שלא הושגה, אלא שנתהפכו היוצרות ולאחר שלושה מסעות שהחריפו את הפער והעוינות ההדדיים הסתיים המסע הרביעי בכיבוש קונסטנטינופוליס עצמה. המטרה השלישית היתה איחוד העולם הנוצרי כנגד הכופרים והחוטאים, והשבת השלטון הנוצרי על קודשיו מתוך שותפות דתית של כלל המאמינים. גם כאן הסתיימו הדברים באופן הפוך מהמצופה, כאשר סכסוכים, ריבים ופילוגים בתוך המחנה שסעוהו בכמה מישורים. הסכסוכים בין ההנהגה החילונית והדתית הביאו לבסוף להרחקת הכהונה מכס השלטון בירושלים ולעצמאות פיאודלית חילונית על הארץ; הפילוג הנחרץ בין הנוצרים הלטינים והמזרחיים הוזכר לעיל, ומעבר לו נסתמנו גם יחסים עכורים בין הלטינים שהגיעו לישראל כעבור זמן ונתקלו בבני מולדתם שהגיעו אליה מוקדם יותר – מאפייניהם, בעיני העולים החדשים, נעשו מזרחיים-משהו, והם כינו אותם בכינוי הגנאי "פולאנים"; אפילו השייכות הלאומית צצה כגורם מסכסך, כשהזהויות הצרפתית, האנגלית והגרמנית התעוררו; ולבסוף, האיבה בין העניים לבין העשירים ובעלי השררה חילחלה עמוק יותר ויותר, כאשר תוצאותיה היו הרות אסון עבור האביונים, ופגמו גם במעמדם של הסניורים מול השכבות הנמוכות אף ביבשת האם.

אם כן נסכם ונאמר, כי לא השיגו מסעות הצלב אף אחת משלוש המטרות הגדולות שהציבו לעצמם מלכתחילה. לגבי האחת ניתן לומר כי ההישג היה חסר חשיבות ולגבי האחרות ניתן לומר כי המסעות השיגו בפועל את ההיפך הגמור ממה שיחלו לו. מהמסעות לא הופקה צמיחה לטובת אירופה, לא במישור התרבותי ולא במישור הכלכלי. המסעות דרדרו במשהו את אופי הנצרות ויחסה לירושלים, והסיתו את האסלם נגדה ביתר שאת. מעל לכל, מנהיגות המסעות ושולחיהן הפסידו מהם בפועל – האבירות בדלדול שורותיה ובנטל הכלכלי והקרקעי שהנחיתו על כתפיה, והכנסיה הקתולית בפחיתות מעמדה המקודש של ירושלים, בנמיכות רוחם של מאמיניה ולבסוף אף ברפרמציה.

תגובות