יחסם של השלטונות למיעוטים הדתיים בירושלים בימי הביניים

פורסם בתאריך | 4 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

יחסם של השלטונות למיעוטים הדתיים בירושלים בימי הביניים
מבוסס על מטלת מנחה בקורס "ירושלים לדורותיה", האוניברסיטה הפתוחה

חילופי שלטון בירושלים בימי הביניים
במהלך ארבע-מאות השנים שמאז הכיבוש הצלבני ועד הכיבוש העותומאני בירושלים החליפה העיר ידיים פעמים רבות, נכבשה בידי כוחות קמים ונופלים, חלקם חברו בבריתות מפתיעות וחלקם ויתרו על בריתות שנראו על פניו טבעיות ומתבקשות. ביניהם, למשל, המחנה הצלבני, אשר שב ונאחז בעיר מספר פעמים נוספות, במידה כזו או אחרת, לאחר שגורש ממנה לראשונה בידי צלאח א-דין; המחנות האיוביים המסוכסכים בינם לבין עצמם, אשר בהשפעתם זכו הצלבנים לשוב ולהאחז בעיר – פעם היו אלה שליטי מצרים ופעם שליטי סוריה שהזמינו אותם לשוב אליה; המחנות האסיאתיים, אשר פלשו, חלקם, כנגד השלטון המוסלמי המקומי – מונגולים, עותומאנים – ואשר בחלקם האחר טופחו בידי השליטים האיוביים, או כרתו אתם בריתות – החוואריזמים, הממלוכים. האחרונים בגדו בסופו של דבר במטפחיהם, ונישלו אותם מן השלטון.
בכל אימת שהגיע צבא פולש אל העיר, ובכל פעם שהתחלף השלטון בעיר, היה מצבה של אוכלוסיית העיר שונה. היו פעמים שהכיבוש עצמו היה מלווה בפגיעה אנושה בתושבים והיו פעמים שהעיר הועברה במשא ומתן או בכניעה, מבלי לגבות קרבנות בדם. היו פעמים בהן גרשו מושלי העיר החדשים מקרבה את תושביה שאינם בני דתם והיו פעמים בהן התירו להם להשאר בה. היו פעמים בהן אוכלסיית המיעוט שנשארה בעיר סבלה מרדיפות ומהתנכלויות והיו פעמים שחייה עברו עליה בשלום. גם העיר עצמה – חומותיה, בנייניה והאתרים המקודשים השונים המצויים בה – עברה תהפוכות רבות. שליטים שונים יחסו לירושלים מידה שונה של חשיבות דתית, מנהלתית ואסטרטגית, ושליטים שונים נהגו במידה שונה של סובלנות לחשיבות שיחסו לה בני הדתות היריבות. העיר עצמה וחלק מהאתרים המקודשים בה היו מקודשים לדתות שונות גם יחד, והדבר השפיע על יחסם של השליטים לעיר כמו גם על יחסם למיעוטים שהתגוררו בה.

כיבושים שונים של העיר ויחס שונה לנכבשים
בשנת 1099 הטיל צבא מסע הצלב הראשון מצור כבד על ירושלים, אשר נמשך חמישה שבועות. במהלך המצור הם הפגיזו את העיר והתמודדו במאבק נחרץ ועיקש מול תושביה. לבסוף הבקיעו פירצה בחומה ופלשו דרכה לתחומי העיר, תחילה מצפון-מזרח, ובהמשך אותו היום אף מדרום. שלושה ימים לאחר הניצחון יצאה פקודה לערוך טבח בכל תושבי העיר והם נרצחו באלפיהם. תיאורי זוועות הקרב הגיעו אף מפי הצלבנים עצמם, אשר העובדה כי "אנשיהם רכבו בדמם של הסרצנים עד ארכובות סוסיהם" היוותה עבורם מקור לגאווה. ביחסם המיוחד ליהודים בעיר ניתן למצוא ביטוי לשנאתם, אשר היתה מונעת מתפישותיהם הדתיות, ומנגד, ניתן למצוא בה ביטוי לשיקוליהם המעשיים. יהודי ירושלים נפגעו במהלך הקרבות כיתר תושבי העיר, מכיוון שהם נטלו חלק במאמץ המלחמתי לגונן עליה. כיוון שהיהודים התגוררו בעיר, הם נהרגו במהלך הטבח כיתר הקרבנות. אולם, ספציפית בשל יהדותם, ריכזו אותם הצלבנים בבית-כנסת בעיר והעלוהו באש. תוך שילוב בין הצורך לפנות את הגופות הרבות שמילאו את העיר לבין תאוותם של הצלבנים להשפיל את השבויים היהודים – הם כפו משימה זו עליהם. באותו אופן – תוך שילוב בין הצורך התקציבי הדחוף שהיה לצלבנים מיד עם ההשתלטות על העיר לבין הרצון שהיה להם לפגוע בכבודם של היהודים, מכרו הצלבנים את השבויים היהודים, ואגודות לשם פדיון שבויים התארגנו עד מהרה במצרים. בכדי להעניק לחסד זה כלפי הבוגדים בישו אופי משפיל ומזלזל במיוחד, נמכרו השבויים היהודים תמורת סכום נמוך מאוד וסמלי – שלושים שבויים יהודים בביזנט אחד, לזכר שלושים המטבעות שהרוויח יהודה איש קריות תמורת הסגרת רבו, לפי האמונה. כשהיתה ההשתלטות הנוצרית על העיר כמעט שלמה, נותר עוד כיס התנגדות חריף אחד בעיר – חיל המצב הפטימי שהתבצר במצודה. באופן דומה, התירו הכובשים לנצורים לצאת מהעיר בלא פגע בשל האינטרס המעשי שהיה להם בזה: עם צאת חיל המצב הפטימי מן העיר נשלם מבצע ההשתלטות. אך גם הפעם דאגו הכובשים להפיח במעשה מימד של פגיעה בכבודם של הנכנעים, ואסרו עליהם לשאת עמם מזון ונשק. המסע מירושלים לאשקלון המוסלמית, אשר אחרוני הניצולים האזרחים הצטרפו אליו, היה קשה ומפרך ורבים מצאו את מותם בדרך.

בשנת 1187, לאחר מסע כיבושים מהיר ברחבי הארץ, הגיע צלאח א-דין עם צבאו לשערי ירושלים והטיל עליה מצור. בניגוד לדרכו בכל יתר ערי הארץ, הוא סרב בתחילה לקבל את כניעתם של הצלבנים, מתוך כוונה לנקום בהם כביכול על האופן בו גזלו את העיר מידי הפטימים פחות מתשעים שנים קודם לכן. הצפיפות בעיר והמחסור פגעו בנצורים קשות והם היו נכונים להכנע או למות. מול סרובו של המנהיג המוסלמי להעתר לכניעתם הם איימו להלחם עד כלות, ללא התחשבות בעצמם, באויביהם או בעיר. כמעט שבועיים ארך המצור בטרם נאות צלאח א-דין לקבל את כניעתם ולתפוס את ירושלים בדרך הצולחן. הסכם הכניעה קבע, שכל מי שנמצא בתחום החומות יחשב לשבוי מלחמה, ויותר לו לפדות את עצמו בסכום אחיד וקבוע מראש. רבים אכן שילמו כופר נפשם ושבו לאירופה, אך כחמישה-עשר אלפים לא עלה בידם להשיג את הסכום הנדרש, ובהעדר תמיכה מגורם חיצוני, נמכרו לעבדות בערים מוסלמיות רחוקות. במקרה זה ניתן לראות את השוני ביחסם של המוסלמים ושל הנוצרים לדרישת התשלום עבור שבוייהם, אך מעבר לכך ניתן לראות את השוני שבין יחסם של הנוצרים לזה של היהודים כלפי אחיהם השבויים. שוני זה מתבהר ביתר שאת נוכח הידיעה, שפטריארך העיר עזבה כשברשותו אוצרות רבים מטמיון הכנסיה.

בהמשך זכו הנוצרים לשוב להאחז בעיר בהיקפים שונים ואף במידת תמיכה שונה מבית, אם כי לא באמצעות כיבוש מחודש, כי אם בדרך המשא ומתן. לאחר מותו של צלאח א-דין נחלקו שטחי כיבושיו בין שלושת יורשיו והם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם. הפרנקים, איובם המשותף המקורי, נעשה לבן-ברית פוטנציאלי ובפרקים מסויימים הם התחרו ביניהם על תמיכתו. האירופים קיבלו דריסת רגל מחודשת בירושלים בתוקף ההסכם שנערך בינם לבין האיובים המצרים בשנת 1229. בשנת 1239, עשר שנים לאחר מכן, כבשה אלמלכ אלנאצר אלדאוד, השליט האיובי הסורי, לאחר מצור קשה, וגרש את כל תושביה הנוצרים-הלטינים. אולם, כיבוש זה לא ארך זמן רב ובני-בריתם ממצרים נחלצו לעזרתם, שלחו כח צבאי שהשתלט על העיר מחדש והשיבום אליה. בשנת 1243 ערקו הצלבנים מן הברית עם השלטון המצרי, וחתמו על הסכם תמיכה בינם לבין האיובים בסוריה, תמורת שליטה בירושלים כולה, לרבות הר הבית. בשנת 1244 הגיעו לעיר צבאות החואריזמים, אשר זימן שליט מצרים לעזרתו כנגד הברית הסורית-פרנקית. לאחר שניסיון הכיבוש הראשון נכשל, ברחו מרבית התושבים הנוצרים מהעיר. אולם, משפלשו החואריזמים לתוכה, הם ביצעו פעולת הטעיה והניפו על מגדליה דגלים נוצריים. תושבי העיר הצלבנים שנטשוה התפתו לשוב אליה באמונה כי אחיהם הדפו את הצבא הזר ובשובם נטבחו בהמוניהם. הטבח האכזרי לא פסח גם על הפליטים בדרכי הארץ וברמלה, ומסופר כי מתוך שבעת אלפי תושבי העיר שרדו כמאתים בלבד. טבח זה מעלה על הדעת את מעשי הצלבנים שהגיעו לעיר במסע הצלב הראשון, והוא שונה מן הכיבושים המוסלמיים שנערכו בעבר – הן בראשונה בשנת 638, הן בהנהגת צלאח א-דין והן בידי אלמלכ אלנאצר דאוד. החואריזמים אף השחיתו את כנסיית הקבר, תפארת קדושת הנצרות, דבר שהמוסלמים כולם נמנעו ממנו לפני-כן ואחרי-כן. בשנת 1260, לאחר תהפוכות רבות, נפלה ירושלים בידי הממלוכים, כאשר היא ריקה כמעט מנוצרים ויהודים, ולמעשה מדולדלת אוכלוסיה בכלל.

יחס שונה למיעוטים בעיר
יחסם של השליטים הנוצרים למיעוטים בעירם היה שונה מתקופת שלטון אחת לאחרת, בהתאם לאופיים של מנהיגיהם. לעובדה זו נודעה השפעה גם על התמיכה לה זכו המנהיגים השונים ביבשת האם. כמו-כן, היה כמובן יחסם למוסלמים שונה מיחסם ליהודים. כאמור, מיד עם ההשתלטות על העיר היה יחסם של הפרנקים אל היהודים חמור במיוחד. לאחר שנשלמה מלאכת הטבח, הגירוש ופדיון השבויים, הוטל איסור גורף על לא-נוצרים להכנס בשערי העיר. יוצאת דופן זניחה לעניין זה היא העסקה של יהודים בודדים במלאכת צביעת האריגים, אשר לשמה הותר להם לדור שם. כששבו הלטינים להאחז בעיר, לאחר הסכם תל אלעג'ול-יפו בשנת 1229 בין פרידריך השני ואלמלכ אלכאמל, שב לתוקפו האיסור המוחלט על יהודים להכנס לתחומי החומות. כעבור מספר שנים חודש האישור החריג, ולצבע יהודי בודד הותר לשכון בירושלים תמורת שוחד-מס גבוה מאוד, וניתן ליהודים היתר מוגבל לעלות לרגל בהיקף צנוע. המוסלמים, לעומת זאת, זכו בפרק זה מתוקף החוזה להתגורר בעיר, ולא זו בלבד, אלא שהר הבית נותר בבעלותם. היה זה בסמכותם לאסור כניסה של נוצרים לרחבת הר הבית, באם לא הוכיחו יראת קודש ראויה כלפי המקום. פשרת-חוזה זו נוספה לשורת הביקורות הקשות שהופנו כלפי פרידריך השני באירופה. בהסכם שהושג בין הפרנקים לבין שליטי סוריה בשנת 1243 רכשו הראשונים את אחיזתם גם בתחומי החרם, ושוב הרחיקו מן העיר את כל המוסלמים. ראוי להזכיר, שתחת המלוכה הלטינית נשארו בעיר נוצרים מזרחיים, אשר גם הם נפגעו מיחס מתנשא מזלזל ומפלה לרעה, ואשר גם מהם נמנעו חופש הפולחן והזכות לשמר את מסורותיהם ופרשנויותיהם הנוצריות. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבעת המצור המוסלמי על העיר, לא היה זה חד משמעי עבור הנוצרים המקומיים, במי מן הצדדים מוטב להם לתמוך.

יחסו השונה של הכובש האיובי לקבוצות המיעוטים השונות היה צדה השני של המטבע בדילמה של הנוצרים המזרחיים. מיד לאחר הסכם הכניעה בין צלאח א-דין לבין באליאן דאיבלין, נטשו כל תושבי ירושלים הפרנקים את העיר – חלקם נמכרו לעבדות וחלקם פדו את עצמם ושבו לאירופה. הנוצרים המזרחיים שהיה בידם לפדות את עצמם בכופר מן השבי, נשארו בעיר והוסיפו לשכון בה תחת הממשל המוסלמי. סובלנותו של צלאח א-דין נגלתה אף בביטול האיסור בן 90 השנים על ישיבת יהודים בעיר, וככל הנראה כבר בימיו שבה לירושלים קהילה יהודית קטנה. למעלה מזאת, לפי מקורות אחדים מסתמן שהוא עודד יהודים לבוא ולגור בעיר, ועשה מאמצים פעילים לשם כך. לבסוף, בהסכם יפו אשר חתם עם ריצ'ארד לב הארי בשנת 1192 לאחר מסע הצלב השלישי, נתן את הסכמתו אפילו לנוצרים הלטינים להגיע לעיר ולבקר בה בלא תשלום מס.

תחת השלטון הממלוכי התפתחה בהדרגה אוכלוסיית העיר. במיוחד היתה זו האוכלוסייה המוסלמית, אך במקביל אליה שבה הקהילה היהודית ותפחה ואף הנוצרים המזרחיים התגוררו בעיר כמקודם. מעבר לכך, אפילו קבוצת נזירים פרנציסקנים השתכנו בהר ציון וזכו לקיים שם את אורחות חייהם. בדרך כלל היה יחס השלטונות והתושבים המוסלמיים לנוצרים טוב, ונהג בהם כבני חסות, על-פי העקרונות שבמורשת כתב הזכויות שהעניק להם עומר בשעתו. אולם היו גם חריגות רבות מכלל זה, אשר התבטאו בעיקר בהטלת מסים מופרזים ומפלים בידי השליטים המקומיים – לעתים, בניגוד להוראות מקאהיר. המפתחות לכנסיית הקבר היו בידיים מוסלמיות והכניסה אליה היתה כרוכה בהשפלה: המבקרים הועמדו בשורה ונספרו לשם גביית מס, ששימש לתשלום משכורותיהם של קוראי התפילה המוסלמים בהר הבית. יחסם של הממלוכים למיעוטים השונים היה שונה גם הוא, אלא שלהבדיל מאופיה הדתי של האפליה הצלבנית, הייתה זו אפלייה עניינית-מעשית, אם ניתן לקרוא לה כך, אשר נבעה במידה רבה משיקולים פוליטיים ואקטואליים. היהודים זכו לפיכך ליחס פוגעני פחות, משום שזכר מסעות הצלב לא היווה מקור לטינה ואיבה נגדם, ומשום שלא היה חשש שהם יחברו לאיום פוטנציאלי מבחוץ. באופן כללי ניתן לקבוע שחיי הקהילה היהודית תחת המשטר הממלוכי היו מכובדים. גם באירוע חריג בתולדות הישוב היהודי בעיר בתקופה זו – הריסת בית הכנסת – נשמעו קולות מוסלמיים משני הצדדים. פוסקי ההלכה היו מפולגים ביניהם, לפחות בחלקם מתוך מחלוקת דתית אותנטית ומקבלי ההחלטות המדיניים פעלו מתוך שיקולים אסטרטגיים רציונליים. סופו של דבר, שבית הכנסת נבנה מחדש. בימיהם הוחלפה שיטת המס הישנה שהוטלה על יהודים, ובמקום מס קהילתי גלובלי הונהג מס אישי – דבר שהועיל לרווחתם מאוד.
הנוצרים המזרחיים היו קשורים בתודעה הממלוכית למעצמות מזרחיות אשר היו מסוכסכות עמם, אך לא היוו איום רציני בשל דעיכתן הגוברת. אולם הירושלמים ממוצא אירופי היו שונים בשפתם, לבושם ותרבותם מבני המקום והדבר הגביר את הניכור והחשדות כלפיהם. הם נשאו בעצם המצאם שם את זכר מסעות הצלב ונקשרו באופן טבעי בסכסוכי הממלוכים עם מעצמות אירופה ועם פירטים אירופאים בים התיכון. בתגובה לתקיפות מעם יבשת זו היו נוהגים המוסלמים לפרוע בפרנקים בירושלים, ואף לאסור את הכניסה לכנסיית הקבר. מנגד – קשרי מסחר עם מעצמות נוצריות, הן מן המזרח והן מן המערב, היו מביאים תועלת במסגרת ההסכמים עמן לנציגיהן בנכר ובמזרח, וירושלים בכלל זה.

יחס שונה לעיר עצמה
לגבי יחסם של הכובשים לירושלים לאורך ימי הביניים, ניתן להכליל ולומר כי הנוצרים ראו בה את עיקר קודשם ועשוה בירתם בכל אימת שעלה הדבר בידם. המוסלמים, לעומת זאת, על אף שלהלכה היא העיר השלישית בקדושתה עבורם, ראו בה עיר פרזות משנית, והיו נכונים אפילו למסרה למי שנדמה היה שהוא אויב משותף, אם הפיקו מכך תועלת אסטרטגית, פוליטית או מדינית. יחד עם זאת, אלה גם אלה השקיעו ביצירת הצביון הרצוי להם. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בהר הבית: באלדווין הראשון העביר לשם את משכנו המלוכתי – על אף שהמסורת הנוצרית המזרחית ראתה בשממונו של הר הבית ובעובדה שעמד חרב, אות לנצחון הנצרות והוכחה שישראל שברוח נישלה את ישראל שבבשר. באלדווין השני העניק את המתחם למסדר הטמפלרים והם יחסו לו קדושה נוצרית מיוחדת, והסבו את מבניו המוסלמיים לאתרי צליינות חשובים. כמוהם עשו גם הצלבנים שזכו לבעלות מחודשת על הר הבית לאחר ההסכם עם אלמלכ אלנאצר דאוד. צלאח א-דין, בתורו, הסיר מעל מקדש האדון את הצלבים והשיב לו את זהותו המקורית, וכך עשה גם בכל יתר המבנים המוסלמיים שאופיים המוסלמי הופקע מהם. הוא העניק צביון מוסלמי גם למעט מבנים שהיו נוצריים במקורם, והסב אותם למבני הדת המנצחת. החואריזמים הרחיקו לכת ופגעו אף בכנסיית הקבר הקדוש עצמה. הממלוכים בנו בעיר באינטנסיביות רבה ושיוו לה לראשונה אופי מוסלמי-עירוני מובהק, כעיר דתית ורבת מדרסות, מסגדים וכל-כיוצא-באלה.

סיכום
לסיום, ניתן לומר כי לפחות הלכה למעשה יחסו הנוצרים לירושלים חשיבות רבה מזו שיחסו לה המוסלמים, ואף קידשו אתרים מוסלמים רבים לנצרות. אולי ניתן לראות ראיה לזה גם בעובדה שיחסם לבני הדתות האחרות בעיר היה בדרך-כלל חמור יותר. שלושה ימים לאחר כניסתם הראשונה לעיר הם ערכו בתושביה טבח המוני. למעט התקופה שבאה עם הסכם תל אל-עג'ול-יפו – אשר הותר בה למוסלמים לגור בסביבות מתחם הר הבית, וכעבור מספיר שנים אף הותר בה ליהודים מעטים לבקר בעיר כעולי רגל – מנעו הלטינים את ישיבתם של לא נוצרים בעיר, ואף יחסם לנוצרים המקומיים היה מבזה. יחסם ליהודים היה על פניו קשה אף מיחסם למוסלמים. המוסלמים, שראו בירושלים נכס אסטרטגי מחד, ועיר משנית מבחינה מנהלתית מאידך – היו נוחים יותר בעבור המיעוטים בעיר. ואמנם, צלאח א-דין השיב לעיר את אופיה המוסלמי, הקהילה היהודית זכתה בדורו לחיות בעיר בלא פגיעה מהותית והנוצרים המזרחיים זכו ליחס מכבד יותר מאשר תחת שלטון בני דתם האירופיים. אפילו הפרנקים קיבלו דריסת רגל בעיר בהזדמנויות שונות מידיהם של האיובים ממש. בדרך כלל לא היתה ההשתלטות המוסלמית על העיר מלווה בטבח, ורק הכיבוש החואריזמי הוא יוצא הדופן לעניין זה. גם תחת שלטון הממלוכים ניכר יחס נסבל למיעוטים, והתגוררו אותה עת בירושלים קהילות יהודיות ונוצריות, לרבות הקבוצה הפרנציסקנית. בדרך כלל הם לא סבלו מפגיעות ורדיפות, למעט הטלת קנסות בלתי צודקים וסכסוכי דת לוקליים.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "יחסם של השלטונות למיעוטים הדתיים בירושלים בימי הביניים"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.