בחרו להיות זונות

פורסם בתאריך | 13 באוגוסט 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

רקע:
לאחרונה נתעורר דיון עירני אודות זנות בישראל. במוסף הארץ ראיינה נרי לבנה שלוש זונות שהתבטאו בעד מיסוד המקצוע, באתר העין השביעית כתב גדי טאוב מאמר שתומך בעמדתן, ונתפרסמו שם מספר תגובות, ובאתר קומפרס פרסם תומר פרסיקו מאמר המנסה להסביר את מוקד הויכוח.

בחרו להיות זונות
מעולם לא עסקתי בזנות פר-אקסלנס, אבל הייתי קרוב לתחום, ועבדתי בתחומים אחרים במסגרת מכון לווי איכותי בדרום תל-אביב ובמועדונים אחרים שיש בהם פעילויות דומות. היה לי בנזוג שעסק בליווי ויש לי חבר טוב שעסק בזה בצעירותו. לא נחשפתי מעולם באופן בלתי אמצעי לצדדים האפלים של העולם הזה. קראתי, כמו אחרים, עדויות מחרידות ומזעזעות על ניצול, כפייה, חטיפה ואלימות, על נשים שמגיעות למצבים של מצוקה איומה. אני לא חושב שיש מישהו ששומע עדויות כאלה ונשאר אדיש. גדי טאוב מדגיש, ובצדק, שיש ברטוריקה של מקדמי ההפללה משהו דמגוגי: הם מדגישים את הזוועה על מנת לעורר אמפתיה לעמדתם. והלא אין מחלוקת בשאלה – "האם להותיר את הזוועה על כנה או לנסות להלחם בה?" הלא כולם מתנגדים לזוועה וכולם מבקשים להלחם בה. המחלוקת היא רק בשאלה – "מהי הדרך הטובה והאפקטיבית ביותר לעשות זאת?"

מצד שני, פגשתי נשים שהיו שלמות לחלוטין עם המקצוע שלהן. פגשתי אישה שהיתה יצירתית, חזקה, עצמאית ומוכשרת, שפתחה עסק, עם כל הניירת והמסמכים הדרושים, לקחה הלוואות וסיכונים, והקימה מרכז מפואר ומרשים מאוד, שהיה מנוהל ומתופעל על ידי נשים, שעבדו בו נשים והרוויחו משכורות גבוהות מאוד. הלקוחות, ברובם הגדול, היו גברים. המכון הזה היווה בעיני מופת של פמיניזם. גם מבחינת התודעה של הנשים שניהלו אותו ועבדו בו, וגם מבחינת התכל'ס: יוזמה ועצמאות נשית, סולידריות בין נשים, פרנסה מכובדת. בהחלט! מכובדת. המקום היה מעוצב ומטופח כמו מלון חמישה כוכבים. כל מי שביקר שם התפעל קודם כל מהתנאים המעולים שהעובדות קיבלו. ואני התפעלתי מההווי של הצוות – במטבח, ביחסים עם הבוסית, בסלון שהן ישבו בו להעביר את הזמן. לא היה במקום הזה שום דבר שרמז, בשום צורה שהיא, על פגיעה בצלם האדם – לא בעיניי, לא בעיני הנשים (והגברים) שעבדו בו ולא בעיני הלקוחות.

בעצם, צריך לסייג את זה קצת – היה שם רמז לפגיעה בכבודם של הלקוחות. המקום הזה היה דוגמה בולטת של עוצמה נשית מול חולשה גברית. הלקוחות, במידה רבה, היו גברים שהגיעו מאוכלוסיות מוחלשות, מרקעים קשים, ואפשר לומר שהם "נדחקו" להגיע למצב שבו הם שוכרים שירותי מין. הם היו מעדיפים שלא לעשות זאת. (אם כי גם זו הכללה גסה). הנשים היו "נורמטיביות" (מילה בעייתית). הן לא הגיעו מרקע קשה ולא סבלו מפגיעה נפשית משום סוג. זה דורש חוצפה בלתי נורמלית להסתכל לבנאדם בעינים ולומר לו: אתה סובל מתודעה כוזבת. ניתן לומר את זה רק לאנשים שאינך מכיר באופן אישי, או לאנשים שאתה חש כלפיהם התנשאות ופטרונות.

השאלה התועלתנית מול השאלה הדאונטולוגית
ובכן, מה אני רצה לטעון בעצם? 1. יש סחר בנשים, אלימות, כפייה, שהן זוועות מחרידות ושצריך להלחם בהן בכל דרך. 2. יש זנות – ועל כל פנים: יכולה להיות זנות – שאיננה כזאת. שהיא באמת בחירה חופשית ושאיננה נובעת מתודעה כוזבת או מחולשה. ואז יש שתי שאלות שאנחנו שואלים: 1. מהי הדרך הטובה ביותר להלחם בזוועה ולמגר אותה? האם אפקטיבי יותר לאסור על זנות ועל שימוש בה, או שמא אפקטיבי יותר למסד את הזנות ולפקח עליה? 2. האם זנות היא שלילית מעצם טבעה? האם יש לאסור עליה משום שכל סחר במין מהווה פגיעה בצלם אנוש מעצם הגדרתו?

בין שתי השאלות הללו מתקיים מתח – מי מהן חשובה יותר? מה עומד במוקד הדיון? גישה ראשונה היא, שהשאלה העיקרית היא השאלה הפרגמטית: מה יביא הכי הרבה תועלת, מה יהיה הכי מועיל? עונה גדי טאוב ואומר: צריך תמיד לחשוב על טובת הצד החלש ביותר במשוואה – כלומר, על טובת הזונות. איסור על זנות יוריד אותן למחתרת, יפגע בהן בדרכים רבות ומגוונת, יחשוף אותן לפגעים חמורים בהרבה מאלה שהן חשופות אליהם כרגע. התשובה הפרגמטית לדעתו היא – צריך למסד זנות כי זהו האמצעי הבטוח ביותר והיעיל ביותר להגן על זונות. לא ניתן למגר את התופעה, ניתן רק להפוך אותה לבלתי חוקית, וזה רעיון רע. לא שמעתי אף טענה שסותרת את דבריו. גם העדויות של ניצולות התופת המצמררות ביותר אינן נותנות הסבר טוב מדוע יש לצדד בהפללה. באופן אישי השתכנעתי, שמי שמבקש באמת לעזור לזונות, צריך לתמוך במיסוד הזנות ובפיקוח ובקרה על המקצוע הזה. לאפשר לזונות לעבוד בבתי עסק רשומים, לשלם מסים, ליהנות מהטבות סוציאליות וכן הלאה.

הגישה השניה אומרת, בעצם – לא משנה אם ניתן או לא ניתן למגר את הזנות, צריך לנסות להלחם בה עד חורמה כשם שאנחנו נלחמים באלימות נגד נשים: אמנם המלחמה באלימות נגד נשים נמשכת כבר לפחות מאה שנים, ולא נראה שהיא תוכרע לטובה בקרוב – ובכל זאת מובן מאליו שאסור לשקוט כל עוד המלחמה הזו נמשכת. בבסיס הגישה הזו מונחת האמונה, שזנות פוגעת בצלם אנוש מעצם טבעה.

הסוסים של פרסיקו: שמרנות וליברליזם
בעניין זה מרחיב תומר פרסיקו. הוא מציג את הטיעונים בעד מיסוד הזנות כסוסים שנגנבו מאורוותיהם של הליברלים, במאבקיהם נגד השמרנים, ומשמשים כעת כנגדם*. אלא שזו בדיוק הנקודה. בניגוד למה שנדמה, כנראה, לפרסיקו – ההתנגדות לזנות באופן עקרוני היא שמרנית. אף אחד לא גנב שום דבר מאף אחד אחר – אלא, כרגיל, משתמשות התנועות הליברליות באותן הטענות נגד התנועות השמרניות. הוא מרחיב ואומר, שזנות הופכת בן אנוש לחפץ, למוצר, ובן אנוש אחר הופך לרוכש נפשות. ולדבריו: "נדמה לי שכולנו מרגישים אינטואיטיבית קושי מוסרי עם מצב שכזה." וכן, הוא מדגיש, שמצב שכזה מנוגד לשאיפה למימוש עצמי בכל מובן הומניסטי או דתי.

ובכן, מסתבר שלא כולנו מרגישים אינטואיטיבית קושי מוסרי עם מצב שכזה. מה שהופך את עמדתו של פרסיקו לשמרנית הוא האופן שבו הוא תופש יחסי מין. מחלוקת פמיניסטית עתיקה דנה במעמדה של האישה במסגרת יחסים אינטימיים בכלל – הקיצוניות לכיוון אחד ראו בכל משגל סוג של אונס והקיצוניות לכיוון שני ראו במיניות חופשית ביטוי מובהק של שליטה ובעלות של האישה על גופה. לפי דעתי, הגישה השניה היא הליברלית באמת. יחסי מין לא הופכים, בשום מצב, את אחד הצדדים לכלי בידי הצד האחר. על מנת שיחסי מין בתשלום יהפכו את מקבל השכר לכלי בידיו של נותן השכר, מוכרחה להיות איזו תפישה שאומרת, שבמילא יש ביחסי מין מימד של ניצול, ובמילא יחסי מין פוגעים בכבודה של האישה ומעמידים אותה כחפץ בידיו של הגבר. פרסיקו מציג את הדברים כך: "השאלה איננה האם יש כאן בחירה חופשית, אלא האם הבחירה הזו סותרת את התפישה שיש לנו לגבי אנושיות, מימוש עצמי או חברה בריאה?" ובמילים אחרות: "האם חופש הבחירה קודם לזכות לכבוד?".

יחסי מין וכבוד האדם
אם כן, דורשים מן הליברלים בעניין זה, ראשית כל, להוכיח שזנות עשויה להיות "בחירה חופשית", שאיננה נובעת מתודעה כוזבת או מפגיעה נפשית. לאחר מכן, דורשים מהם להוכיח שהבחירה החופשית בעניין זה קודמת לזכות לכבוד – שיש לאישה חירות לבחור לעסוק במקצוע שפוגע בכבודה. השלב השלישי, והמשמעותי ביותר לקביעת אופייה של החברה שלנו, הוא הניסיון של הליברלים להוכיח את הטענה, שזנות איננה פוגעת בשום צורה בכבודה של האישה – ואולי אפילו להיפך. בדיון שהתנהל בתחתית המאמר של פרסיקו עלתה הטענה הזו באופן מסוייג כמה פעמים: מה ההבדל בין זונה לבין כל מקצוע אחר? לדעתי, המחשבה שזנות הופכת בן אנוש לחפץ, למוצר, או "לכלי לסיפוק צרכיו של אדם אחר" נובעת מתפישה בעייתית של מין ומגדר. כשמישהי מעניקה שירותי מין היא איננה הופכת לחפץ, כי אם לנותנת שירות – והגבר איננו רוכש את גופה, כי אם את שירותיה. הגבר לא נעשה הבעלים שלה כמו בעלים של עבד, כי אם לקוח שלה, כמו לקוח של מסאג'יסט. המחשבה שיש כאן חיפצון נובעת מתפישה פגומה של יחסים מגדריים. יחסי מין אינם הופכים את גוף האישה לרכושו של הגבר – הם הופכים את הגבר והאישה לפרטנרים בפעילות משותפת. אם האישה היא האקטיבית בפעילות הזו, ("נותנת השירות"), אז הם עשויים אפילו להקנות לה מידה כזו או אחרת של שליטה על גופו של הגבר – בדומה לשליטה שיש למסאג'יסט על גופו של הלקוח, ובדומה לשליטה שיש למטפל או פסיכולוג על נפשו. אני חושב שמאבק פמיניסטי אמתי איננו רק על זכותה של האישה לבחור מה לעשות עם הגוף שלה, אלא גם על העצמה נשית, ועל תיקון תפישות פטרנליסטיות ופטריאכליות באשר למיניות: אנחנו צריכים לשאוף למצב שבו עובדת מין לא תצטרך להתבייש במקצוע שלה, ואפילו תוכל להתגאות בו.

נשמעת לעתים הטענה שהדיון לגבי זנות נערך בין גברים, על-ידי גברים, ומעל לראשן של נשים בכלל ושל זונות בפרט. אני מקבל את הטענה הזו, ולכן מרגיש שיש צורך להצדיק את עצם העיסוק שלי בנושא. אני חושב שמכיוון שההתנגדות לזנות היא אנטי-פמיניסטית ונובעת מתפישות מגדריות פגומות, להומואים יש תפקיד בשיח הזה, ובפרט להומואים שיש להם נגיעה לזנות. לא בגלל שחוויית הזנות של הומואים ושל נשים היא דומה – אלא בגלל שהומואים מערערים על תפישות פגומות של מיניות ושל יחסים מגדריים. האם נער ליווי שהלקוחות שלו הן נשים הופך לחפץ בידיהן, כלי לסיפוק צרכיהן, באותה המידה שנערות ליווי הופכות לכאלה כשהן "מוכרות את גופן"? אני חושב שהאינטואיציות של פרסיקו תהיינה פחות חד משמעיות במקרה כזה. ומה באשר לגבר שמספק שירותי ליווי לגבר אחר? האם זה משנה מה טבעו של האקט המיני – האם הלקוח הוא חודר או נחדר, או לא זה ולא זה? הקשר בין פמיניזם רדיקלי לבין הומואים מתבטא גם בעובדה שהקהילה ההומוסקסואלית מתאפיינת בדר"כ במתירנות מינית גבוהה יותר, ולכן גם ביחס נאור יותר למין בתשלום. הומואים רבים יותר מרגישים בנוח להודות שהם שוכרים או מעניקים שירותי מין, וכבר אין על התופעה הזו טאבו חמור כמו בקהילה ההטרונורמטיבית. יש בין נותני השירותים המיניים הישראלים, אשר עושים חיל בתחומם באירופה וזוכים בישראל לפרסום ולהערכה, אפילו כמעט איקונית.

ככל שיפחת הטאבו בנושא הזה, כך נוכל להודות גם שלא כל אחת יכולה לעסוק בשירותי מין: המקצוע הזה, כמו כל מקצוע, דורש כישרון מסויים, איכויות מסויימות, כישורים מוסיימים, מקצועיות מסויימת. במידה רבה, עיסוק בזנות דורש מבעלת המקצוע כישורים ואיכויות רבים יותר מאשר מקצועות רבים אחרים, אשר אין ספק שהעוסקות בהם נדחקות אליהם מכורח כלכלי. (עובדות ניקיון, קופאיות בסופר). כך יתברר שזונות מסויימות הן מוצלחות או מבוקשות יותר מזונות אחרות, שזונות מסויימות תופסות נישות שונות של פלח השוק וכן הלאה. בשונה מפרסיקו, אני לא חושב שדבריהן של הזונות במאמר של לבנה הם ציניים: בהחלט מתקבל על הדעת בעיניי שמישהי תרגיש שהיא מגשימה את עצמה. ויותר מזה: שהיא עוסקת במקצוע מעניין ומאתגר, שיש לה מקום ליצירתיות ושהיא נהנית מהקריירה שלה. אני מניח שרוב העוסקים בליווי רואים בזה מקצוע זמני ולא קריירה, אולם כך או כך – אני לא רואה שום סיבה לחשוב שיש במקצוע הזה איזושהי פחיתות כבוד.

במילים אחרות, אני סבור שהדבר היחיד שפוגע בזונות רבות הוא הסטיגמה והדעה השלילית בקרב הציבור. סטיגמה שאיננה נובעת מדאגה לכבוד האדם, אלא מתפישה שמרנית אודות מקומו של מין בחיינו, ובמיוחד מתפישה שלילית אודות מיניות נשית. מאבק פמיניסטי אמתי הוא מאבק לשחרור ולהעצמה – לא רק שחרור מכליאת שווא בלתי חוקית במרתפים של מכוני הליווי, אלא גם שחרור מהגמוניה פטריאכלית ודכאנית.

השאלה התועלתנית מול השאלה הדאונטולוגית #2
מכל מקום, פרסיקו מדגיש במאמרו, שזהו מוקד הויכוח: השאלה הדאונטולוגית דוחה את השאלה התועלתנית. או בניסוחו: "השאלה היא מהו אדם?" וההנחה היא, שיש להוכיח קודם כל שזנות איננה פוגעת באופן מהותי בכבוד האדם, לפני שניגשים לחקיקה בעניין. התייחסתי כאן למוקד הויכוח שהוא הגדיר, ועניתי, שלפי דעתי זנות לא מהווה מעצם הגדרתה פגיעה בכבוד האדם. יתר על כן, לא מצאתי שום ראיה בדבריו שיש פגיעה שכזו, אלא רק פניה לאיזו אינטואיציה שאמורה להיות מקובלת על כולנו, ואשר היא מבוססת למעשה על תפישה מאוד בעייתית של מיניות ומגדר. אלא שאני חולק על הקביעה העקרונית שלו מכל וכל. כל הדיון התיאורטי הזה, מעניין ככל שיהיה, איננו מוקד הויכוח! יפה הדגיש טאוב לדעתי, כשכתב שמוקד הויכוח הוא: מהי טובתן של הזונות, ומהי הדרך האפקטיבית ביותר לעזור להן. מוסכם עלינו שזונות רבות חוות תופת, ועל כן מוטל עלינו למצוא את הדרך היעילה ביותר להוציא אותן משם. זה – ואני פונה כאן אל האינטואיציה שאמורה להיות מקובלת על כולנו – אמור להיות השיקול המוסרי הראשן והקודם לכל שיקול אחר. לאורו, כל הדיון התיאורטי על מעמד האישה ועל כבודה לא אמור להשפיע על ההחלטה הסופית באשר לאופן הפעולה האופרטיבי שנדרשת המדינה לנקוט.

* אני מוכרח להביע מחאה על שימושי לשון סוגניים ודכאניים, אשר תופשים בעלי חיים כרכוש אשר ניתן לגנוב אותו. כשם שאיש לא יכתוב היום את הפתגם "היהפוך כושי עורו" בגלל הקונוטציה הפוגענית כלפי שחורים, נראה לי שאי אפשר לכתוב היום בדרך-אגב פתגם שמחפצן בעלי חיים ורואה בהם סחורה או רכוש, ובפרט כשמדובר ב"סוסי מירוץ", אשר סובלים מפגיעות אלימות ומחרידות באופן שיטתי.

|| כל הכתמים בקטגוריה: מחשבות ||

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "בחרו להיות זונות"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.