קווי יסוד בחשיבה היסטוריוגראפית והאם יהדות היא דת או לאום

פורסם בתאריך | 1 באוקטובר 2012 | תגובה אחת | תגובות בפייסבוק

רקע:
השתתפתי לאחרונה בשיחה, שהושמעה בה הטענה שיהדות היא רק דת, ולא עם, מושמעת בדרך אגב. לא נכנסתי באותו המעמד לויכוח סביב הטענה הזאת, אבל אני לא מסכים איתה, ונתעורר בי החשק לנסח את תשובתי לשאלה: האם יהדות היא דת או לאום, ואגב-כך לנסח קווי יסוד בחשיבה היסטוריוגראפית.

א. ההיסטוריונים החדשים: מה תפקידו של ההיסטוריון?
בשנות השישים חוללו "ההיסטוריונים החדשים" בצרפת מהפכה, שנהייתה בסופו של דבר לאבן-יסוד בתפיסה האקדמית הכללית של הדיסציפלינה ההיסטוריוגראפית. הם מפורסמים במה שהסיטו את מוקד המחקר מהפוליטיקה של העבר אל חיי הפרט בעבר, אך כנספח לזה, הם חוללו למעשה גם תפנית בהבנת תפקידו של ההיסטוריון.
אם לנסח דברים בפשטות, נאמר שיש להיסטוריון שני תפקידים שונים. הראשון, הוא סמכותו כמעיין "עיתונאי של העבר". הוא אוסף מקורות שונים – כתובים וחומריים – ומפענח את המשתמע מהם, מעריך את מידת מהימנותם ודיוקם, מבקר את המגמות והמטרות של כותביהם, ומנסה לזקק "עובדות אובייקטיביות" כפי יכלתו, ולתאר את התרחשויות העבר כהווייתן. תפקידו השני, הוא סמכותו כמעיין “סוציולוג של העבר”. הוא מנסה לנתח ולפרש את העובדות שהוציא לאור, לתת להן הסבר רחב ולתת להן משמעות.
"ההיסטוריון-העיתונאי", לדוגמא, ישאל את השאלה: "האם נתן רבין פקודה לגרש את ערביי רמלה במלחמת 1948?". לשאלה זו יש תשובה נכונה אחת, וקשה להתווכח לגביה. "ההסיטוריון-הסוציולוג", לעומת זאת, ישאל את השאלה: "מה היו הגורמים שהשפיעו על רבין לתת את הפקודה הזו?", או: “מה היו המטרות והמניעים מאחורי הפקודה?”. לשאלות הללו יש תשובות אפשריות רבות, ואפילו עדותו של רבין-עצמו איננה בהכרח התשובה הטובה ביותר להן. דוגמא אחרת. "ההיסטוריון-העיתונאי" ישאל את השאלה: "כמה ערבים יצאו משטח הארץ שהיה תחת שלטון המנדט במהלך מלחמת 1948?". לשאלה הזו יש תשובה אובייקטיבית נכונה, אבל אין לנו גישה ישירה אליה. מי שיסתמך על מקורות שונים, ייחס מידה שונה של מהימנות למקורות השונים, ישתמש בכלים שונים להערכה מספרית וכו' – יגיע למסקנות שונות, ואכן, היסטוריונים שונים מעריכים מספרים שונים מאוד זה מזה. לעומת זאת, "ההיסטוריון-הסוציולוג", ישאל את השאלה: "האם ביצעה ישראל טיהור אתני במהלך מלחמת 1948?". התשובה לשאלה הזו תלויה בתשובה לשאלה הקודמת רק במידת-מה, וגם שני היסטוריונים שאין ביניהם מחלוקת לגביי "העובדות האובייקטיביות" עשויים לתת לה תשובות הפוכות לחלוטין.
מלאכת הפרשנות והענקת המשמעות לעובדות היא החלק החשוב והמשמעותי בעבודתו של ההיסטוריון, אבל הטוב והיפה בענף האקדמי הזה – ובמדעי החברה בכלל – הוא העובדה שהיסטוריונים שונים יכולים לתת פרשנויות שונות בתכלית, ושכל עוד הם משעינים את מסקנותיהם על מחקר ענייני, משכנע, ומבוסס, הענף מסוגל להכיל את שתיהן בכפיפה אחת.
השאלה: האם יהדות היא דת או עם? שייכת לסוג השאלות הללו. כשזנד טוען שהעם היהודי הוא המצאה של המאה ה-20, אין הוא "מגלה" לשם כך עובדות חדשות, אלא רק מעניק פרשנות חדשה לעובדות מוכרות. לא קראתי את זנד, (ועוד מוטל עליי לעשות זאת), אך כשלעצמי, השתכנעתי שהעם היהודי הוא איננו המצאה מודרנית, ואנסה לתאר כאן את דעתי בעניין.

ב. קהיליות מדומיינות: איך מגדירים עם?
לאורך כמאה שנים, ניסו באקדמיה למצוא הגדרה כללית ואחידה למונח: “עם". ההגדרות הללו כללו לרוב כמה מאפיינים מוסכמים, כגון היסטוריה משותפת, מטרות משותפות לעתיד, תרבות משותפת, שפה, טריטוריה, דת, פולקלור משותפים, דומות אתנית או גניאולוגית וכן הלאה. בשורה התחתונה, ההגדרות הללו לא עמדו במשימה שהוטלה עליהם, משום שלכל כלל היו יוצאים מן הכלל. אם שפה היא מבחן לזהות לאומית, איך אפשר שגרמנית תהיה משותפת לגרמנים, לאוסטרים ולחלק מהשוויצרים, ומנגד, איך אפשר שהשווייצרים הם בני לאום אחד, אם הם מדברים שלוש שפות שונות. באיזה מובן ובאיזו מידה דת היא מאפיין לאומי, אם יש קתולים בכל העולם, ולא רק באירלנד, ומנגד יש אירים רבים שאינם קתולים. לברזילאים יש שלושה מקורות אתניים לכל הפחות, ויש ביניהם כאלה שהמוצא האתני שלהם הוא אחד מן השלושה באופן חד משמעי, ורבים שיש להם שורשים מעורבים. באופן דומה ניתן למצוא יוצאים מן הכלל לכל מאפיין. המשתמע מכל הדיון הזה הוא, שתפקידה של האקדמיה איננו לקבוע גדרות למונח “עם”, ולתת קריטריונים לפיהם קבוצה מסויימת רשאית להיחשב “עם” ואחרת איננה רשאית לכך, כי אם להיפך – תפקידה של האקדמיה הוא למצוא את ההגדרה המדוייקת, שתכיל בתוכה את כל “העמים”, על שלל השונויות שלהם.
בשנת 1983 נתן אנדרסון את הכותרת הממצה לעיקרון הזה, שנעשה מאז למוסכמה ולהנחת יסוד של האקדמיה ושל דעת הקהל. הניתוח הזה הוא מעיין "הסבר שבדיעבד" לרעיון, לפיו הקריטריון המוחלט היחיד, שיש בו כדיי להגדיר ציבור מסויים בתואר "עם", ושאין לגביו יוצאים מן הכלל, הוא עקרון ההגדרה העצמית: אם ציבור מסויים רואה בעצמו עם, הרי שהוא עם. עיקרון שבלאו הכי, למען האמת, מבחינה פוליטית ודיפלומטית, נהיה מקובל על הכל הרבה לפני-כן.
קהילה מדומיינת אין משמעה קהילה דמיונית, או קהילה שאיננה קיימת במציאות. קהילה מדומיינת משמעה, קהילה שהמבחן לקיומה במציאות הוא האמונה בקיומה. קהילה מדומיינת היא קהילה, שהאמונה בקיומה היא היא עצם קיומה עצמו. קהילה מסורתית היא השם הקיבוצי של סך החברים המרכיבים אותה – אנשים שמכירים זה את זה באופן אישי, שמנהלים את חייהם ביחד ושיש ביניהם מידה כלשהי של תלות הדדית ושל ערבות הדדית. קהילה מדומיינת, לעומת זאת, היא השם של הישות המטאפיזית שהחברים בה מדמיינים שהם מרכיבים אותה. אם יש מי שמאמין שהוא גרמני, משום שיש ישות שנקראת "האומה הגרמנית", והוא אחד מחבריה – הרי ש"האומה הגרמנית" היא ישות קיימת. ולהיפך: על מנת לטעון שישנה "אומה גרמנית", אין אתה נדרש אלא להוכיח שיש די אנשים שמאמינים בקיומה ושרואים את עצמם כחברים המרכיבים אותה. נוסח אחר: שיש די אנשים ש"גרמני" משמש בתור מרכיב של זהות ושל הגדרה-עצמית עבורם, ושמהגדרה זו נובעת תחושה של זיקה ושייכות לקולקטיב של בעלי ההגדרה-העצמית הזו.

ג. נראטיבים היסטוריים: היסטוריה מקוצרת של העמים האירופאיים.
לאורך כמאה ושישים שנים, מראשית המאה הי"ט ועד לשנות השישים של המאה העשרים, טרחו היסטוריונים לאומיים על הנחלת תודעה היסטורית לעמיהם. למעשה, עד למהפכת ההיסטוריונים החדשים, ראו היסטוריונים רבים את התפקיד של הוראת ההיסטוריה, חינוך הציבור והטמעת הנראטיבים ההיסטוריים הלאומיים כתפקיד שאיננו משני בחשיבותו לחקר ההיסטוריה גופא. במהלך התקופה הארוכה הזו, אם לנסח בפשטות, התאמצו היסטוריונים להאדיר את עמיהם: היסטוריונים יוונים פיארו את ההיסטוריה היוונית, היסטוריונים גרמנים פיארו את ההיסטוריה הגרמנית, וכן הלאה. אחת התחרויות שנערכו אז בין ההוגים והחוקרים, שלא הייתה מוצהרת, כמובן, אבל הייתה שקופה בעליל, ושהייתה מטופשת ומשעשעת באופן אינפנטילי לחלוטין, הייתה התחרות: למי יש עבר יותר ארוך. היסטוריונים חיפשו מקורות עתיקים ככל הניתן שיעידו על המורשת ההיסטורית-התרבותית-הלאומית של העם שלהם, והשרישו מיתוסים עממיים באשר למועד לידתו של כל עם ועם. אמנם, לכל הפחות בעלי האינטגריטי המינימלי שבהם לא בדו סיפורים מדמיונם, ואמנם תיאור "העובדות" עשוי היה להיות מהימן למדיי, אולם השאלה הפרשנית, המכרעת, היא – איך מגדירים עם, ובהתאם לה – מתי אכן נולד העם.
נראטיב היסטורי איננו בהכרח מצג מעוות של העבר, או סילוף של העבר, אלא קו פרשני אחיד וכוללני לאירועי העבר. נראטיב היסטורי הוא תיאור ההיסטוריה בסיפור רציף, שעובדות אחדות מובלטות בו ואחרות נשמטות ממנו, ושיש בו כדיי לעניק לכל העובדות הניתנות בו משמעות מוגדרת ועקבית. נראטיב היסטורי קשור בטבורו במגמתיות: הניסיון להעניק משמעות כוללת לרצף אירועים רחב-היקף, נובע מן הסתם מתפיסות אידיאולוגיות ולשם מטרות של תעמולה, חינוך או הנחלה של זיכרון קולקטיבי.
מרגע שעמדתו של אנדרסון נתקבלה, הרי שהשאלה: “מהו מועד לידתו של העם?", היא השאלה: “מאימתי קיים העם כישות מטאפיזית – כקהילה שיש מי שמאמין שהיא קיימת ומגדיר את עצמו ואת זהותו באמצעותה?”. נוסח אחר: השאלה היא, למעשה, מאימתי מאמין ציבור מסויים שהוא ניחן במאפיינים אובייקטיביים משותפים וממתי הוא אוחז בנראטיב היסטורי לאומי מוסכם. הגם שחקר תודעתם של בני העבר הוא משימה לא פשוטה, נתקבלה באופן גורף העמדה, שלאומיות לא הייתה מרכיב של זהות לכל אורך ימי הביניים. אנשים הגדירו את עצמם ע"פ דתם, מעמדם החברתי, השתייכותם לגילדות ומסדרים, ועוד. צורף מליון, למשל, אם נתבקש להגדיר את עצמו, ענה: נוצרי. אם נתבקש שנית, היה עונה, אולי: חבר בגילדת הצורפים, ואולי: בן מעמד החופשיים, ואולי: אזרח נסיכות בורגונדי. המילה "צרפתי", ככל הנראה, לא הייתה נזכרת בשום שלב. אזרחיה של נסיכות שכנה לא נחשבו בעיניו לחברים בקהילה שלו, בין אם הם דיברו דיאלקט צרפתי ובין אם הם דיברו דיאלקט גרמני. מי שהיה נסיך בנסיכות בורגנדי ראה את מעמד האצולה בתור קבוצת השיוך וההתייחסות שלו, אלף-אלפי פעמים לפני שראה כך את תושבי חבל הארץ שבו שלט. נסיך מאחת הרוזנויות ההאבסבורגיות נחשב בעיניו לחבר בקהילה שלו, מיליון פעמים לפני שהאיכרים שחיו באדמותיו-שלו נחשבו לכאלה. קריטריון ההגדרה העצמית הוא ללא ספק המשמעותי והמשכנע ביותר, ודוחה את כל יתר הקריטריונים. העובדה שהואסל והצמית דיברו אותה השפה או חיו באותה הטריטוריה איננה הופכת אותם לבני אותה האומה, אם הם עצמם אינם מעלים על דעתם ואינם מדמיינים אומה שכזו לרגע. אם אין מי שמגדיר את עצמו בתור "בן העם הצרפתי", וחושב על "הצרפתים" כקהילה שהוא אחד מחבריה – הרי שהקהילה הזו איננה קיימת.
כשהיסטוריונים החלו לחנך את בני עמם ולהנחיל להם "מורשת תרבותית משותפת", נראטיבים היסטוריים לאומיים מוסכמים, אמונה בתכונות ומאפיינים אובייקטיביים שהם ייחודים ומאחדים לבני העם וכן הלאה – הם החלו לגבש את התודעה הלאומית ואת הזהות הלאומית הקולקטיבית, והחלו לדמיין את הקהילה הזו, ובכך, בעצם, “בראו” את העמים מושאי-מחקרם. רגע הולדת העם, אם לפשט, הוא רגע הולדת הנראטיב ההיסטורי הלאומי, (שבו תיאור לידתו של העם בתקופה עתיקה יותר).

ד. בין אמנסיפציה לציונות: מועד לידתו של העם היהודי.
לאורה של אותה השיטה הפרשנית, יש לפתוח בראש ובראשנה בהבנה, שכיום אין מקום להכחיש את קיומו של העם היהודי – לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה אקדמית: יש בנמצא די פרטים שרואים את עצמם בניו של העם היהודי ומאמינים בקיומו. הטענה שיהדות היא דת בלבד, ולא לאום, כשהיא מושמעת במאה העשרים ואחת, היא פרופגנדה תועמלנית, שאין שום צורך לנסות להפריך אותה. זוהי טענה שביסודה ההנחה המיושנת שהיהדות איננה עומדת במבחני-הסף לפיהם מגדירים עמים, ומתעלמת מעיקרון ההגדרה העצמית שנעשה מוסכם על הכל, הקובל כי אין מבחני-סף שכאלה.
יתרה מזאת: חרף ההשתעשעות שהרשיתי לעצמי להשתעשע על חשבונם של ההוגים שעיצבו את עמי אירופה במאה הי"ט – אני חושב שמועד לידתו של העם היהודי הוא קדום ביותר, ואינני מקבל את הטענה שהוא נברא ע"י התנועה הציונית בשלהי המאה הי"ט. במובן הזה, אני סבור שהעם היהודי הוא יוצא דופן וייחודי, ושהוא אחד העמים העתיקים ביותר בנמצא. אני מקבל את העמדה לפיה העם היהודי היה קיים כבר בעת העתיקה ולכל המאוחר תחת שלטון האימפריה הרומית, ושהמשיך להתקיים ברציפות מאז ולכל אורך ימי הביניים ועד היום.
ציונים ופוסט-ציונים כאחד, נוטים להזכיר את העובדה שהציונות הייתה תנועת ריאקציה, ושהיא הופיעה כתגובה לתנועת האמנסיפציה: האוטואמנסיפציה. אולם בעשותם זאת, אלה ואלה נוטים להשכיח את העובדה שגם תנועת האמנסיפציה הייתה תנועת ריאקציה בשעתה, ושהיא הופיעה כתגובה להתעוררות הלאומית באירופה, והייתה בת שישים, או שבעים שנה לכל היותר, כשעלתה הציונות על בימת ההיסטוריה. למעשה, כשהציונות החלה להתפשט, האמנסיפציה הייתה עדיין כל-כך צעירה ושולית, שהיא חלפה מעל לראשם של רובם המכריע של יהודי אירופה ופסחה עליהם. יהודים רבים נחשפו לאידיאולוגיה האמנסיפטיבית רק לאחר שנחשפו לאידיאולוגיה הציונית ומתוכה, למותר לציין שלא קיבלו אותה על עצמם, ועל אחת כמה וכמה, שהעמים שבקרבם חיו לא קיבלוה. אפילו במלחמת העולם הראשונה, המשמשמת לעתים קרובות סמל להצלחתה של האמנסיפציה, כשצרפתים בני דת משה וגרמנים בני דת משה לחמו אלה באלה בשם צבאות המדינות הלאומיות שהשתייכו אליהן – אפילו אז הייתה האמנסיפציה רחוקה מליבם ומתודעתם של מרבית יהודי אירופה. למען האמת, אפילו עצם העובדה שהזיכרון הצורב והמר ביותר של הלוחמים היהודים הוא האילוץ שנאלצו להלחם ביהודים מהמחנה היריב, לא כל שכן עדויות רבות על ערבות הדדית יהודית חוצת-מחנות, ועל סרבנות יהודית וכן הלאה – אפילו היא מראה, למעשה, שמבחינה תודעתית עמוקה, האידיאולוגיה האמנסיפטיבית לא תפסה אחיזה של ממש, ושעד מחצית המאה העשרים רוב יהודי אירופה המשיכו לאחוז בתודעה ימי-ביניימית.

ה. תודעה יהודית וזיכרון היסטורי בימי הביניים: הנראטיב הציוני והנראטיב המסורתי.
אני רוצה לטעון בזה, שהתודעה היהודית בימי הביניים הייתה תודעה לאומית לכל דבר ועניין, והיא הקדימה, אם כן, את התנועות הלאומיות האירופאיות באלפיים שנה. היא הייתה לאומית, ראשית לכל, במובן שהיא הייתה מרכיב ראשון, אם לא בלבדי, של זהות והגדרה עצמית, ושל תחושת שייכות קהילתית. מוסכם שבטרם צמיחת הלאומיות באירופה, דת הייתה גורם ראשון במעלה של תחושת זהות ושייכות. אין להכחיש, שכשם שנוצרים ראו בעצמם בניה של "האומה הנוצרית", ומוסלמים ראו את עצמם חברים בקהילה מוסלמית גלובלית, כך גם היהודים הזדהו על פי דתם, ומובן ומוסכם שהן היהודים והן אלה שבקרבם חיו – נוצרים ומוסלמים כאחד – ראו את היהודים כקבוצת מיעוט מובחנת ונבדלת. הווה אומר: "עם ישראל" היה קהילה מדומיינת כבר אז, וסוחר יהודי מדרזדן, אילו נתבקש להגדיר את עצמו, ענה, בודאי: יהודי. יתר ההגדרות כבר נגזרו מכך: מעמדו החברתי, מקצועו, השתייכותו הקהילתית. אין ספק שהמונח "גרמני" לא נזכר בשום שלב, ואפילו המונח: "אזרח הנסיכות הסקסונית" לא נזכר, שכן בשל יהדותו הוא לא היה אזרח.
ככל שתנועת הרפורמציה ותנועת ההשכלה הלכו והתבססו, וככל שהתנועות הלאומיות האירופאיות הלכו ונתפשטו, כך הלכה ונחלשה הזיקה של הפרט הנוצרי לחברי הדת שלו. זהות דתית הייתה לעניין שבין האדם למקום, ושוב לא נתפסה כקולקטיב מדומיין המאגד בתוכו את סך הפרטים המזדהים באמצעותה. במובן הזה, וחרף מנדלסון ותנועת הרפורמציה היהודית, כל תהפוכותיו של הרנסאנס ושל העת החדשה חלפו מעל לתודעתם של מרבית יהודי אירופה, וגם בראשית המאה העשרים זהותם הדתית נתפסה כמגדירה של שייכות קהילתית. אלא שאם אמנם הייתה היהדות "קהילה מדומיינת" לכל אורך שנות הגלות, אין די בזה כדיי להוכיח שהיא "קהילה מדומיינת לאומית", חלף "קהילה מדומיינת דתית". נהפוך הוא, ההשוואה בין הנצרות הימי-ביניימית לבין היהדות של אותה העת מחזקת את האפשרות שגם קולקטיב דתי עשוי להוות קהיליה מדומיינת. אני רוצה לטעון, שיהדות הייתה שונה לעניין זה מן הנצרות, ושהתודעה היהודית בימי הביניים הייתה תודעה לאומית, במובן שהיא התבססה על נראטיב לאומי מובהק, שיש בו כל אותם המרכיבים שיש בנראטיבים לאומיים שנבראו במאה הי"ט, והיא הייתה לאומית במובן שהיא תיארה את עצמה ע"י כל אותם המבחנים האובייקטיביים-לכאורה שניסחו היסטוריונים-אקדמיים עד לשנות השמונים כמגדירים עמים. כלומר, אין אני מנסה לבחון האם נתקיימו ביהודי העולם מבחנים מדידים כלשהם, כגון שפה, דת, תרבות, טריטוריה וכן הלאה, אלא רק להראות, שמבחינה תודעתית הייתה להם אמונה בקיומם של מבחנים מדידים כנ"ל, ושהיו להם מיתוס מכונן ונראטיב היסטורי מוסכם.
נהוג להשוות בין התנועה הציונית לבין תנועות לאומיות אירופאיות מודרניות, ולהראות איך הן זו והן אלה חוללו אמונות וזהויות שאחיזתן במציאות רופפת. לפי דעתי, מידת אחיזתן של ההשקפות הציוניות במציאות איננה עיקרו של דבר, כי אם מידת הדמיון שבין הנראטיבים הציוניים לבין הנראטיביים היהודיים המסורתיים שקדמו להם. אם נתקבלה עלינו העמדה שמועד לידתו של העם הוא מועד לידתו של הנראטיב הלאומי, אזי השאלה "מתי נוצר העם היהודי" היא השאלה "מתי נולד הנראטיב הלאומי היהודי". לעניות דעתי, עלייתה של התנועה הציונית איננה מועד לידתו של העם היהודי, שכן הנראטיב הציוני בעיקרו איננו אלא כסות חדשה ומסוגננת של תפיסות יהודיות מסורתיות. כאשר אני טוען שהתודעה היהודית הייתה לאומית אלפיים שנים טרם צמיחת התנועות הלאומיות המודרניות, אני טוען בעצם, שהיהדות עצמה מכילה מאפיינים המייחדים ומבדילים אותה מיתר הדתות, ועושים אותה דומה ללאומיות המודרנית מבחינות רבות.

ו. ייחודה של היהדות ומבחן האמונה בקיומם של מאפיינים לאומיים אובייקטיביים.
כשטוענים שיהדות היא דת בלבד, מתעלמים מהייחוד של דת ישראל. בשונה מהנצרות והאסלאם, שבקרבן התקיימה היהדות לכל אורך הדורות, ובעצם – בשונה מרוב הדתות בעולם – יהדות איננה דת אוניברסלית. לא זו בלבד שהיא איננה מסיונרית, אלא שהיא אנטי-מסיונרית. היהדות איננה רואה עצמה כאמת שכל בני האדם זכאים לה, כי אם כדתם של היהודים בלבד. קבוצת היהודים, (או: “עם ישראל”, "העם הנבחר”), והדת היהודית, הם שני גורמים שיש ביניהם זיקה מוחלטת, והם מגדירים זה את זה. לפי הדת היהודית עצמה, השייכות לקבוצת היהודים, היא בראש ובראשונה שייכות אתנית-גנאולוגית. יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה – זהו תנאי הכרחי וכן תנאי מספיק. נוסף לזאת, יהודים נישאו תמיד רק ליהודים. יוצאי הדופן המעטים שנישאו ל"לא יהודים" התנתקו מהקהילה היהודית ובלאו הכי איבדו גם את דתם, ואילו "לא יהודים" שהצטרפו לחיק היהדות היו מעטים עד כדיי זניחים. במובן הזה, “העם היהודי" הוא קבוצה אתנית מעין-שבטית, שלחברים בה גנאולוגיה משותפת, והם רואים בעצמם צאצאיה של משפחה מורחבת אחת. העובדה שהדת עצמה היא זו שמגבילה את קבוצת החוסים בצילה לפי קשרי הדם שלהם, היא זו שמקיימת את הבידול האתני של החברים בה הלכה למעשה – ולכל הפחות לפי אמונתם.
מאפיין נוסף, שהוא ייחודי לדת היהודית, הוא העובדה שהדת עצמה, בשונה מהנצרות ובמידה רבה גם בשונה מהאסלם, כוללת ציוויים, חובות, איסורים ומנהגים רבים עד כדיי כך – שחיים יהודיים הלכתיים כוללים בתוכם את רובה של התרבות של מי שחי אותם. טקסים, מנהגים, נימוסים, התנהלות יומיומית, פולקלור: כל אלה נגזרים מן ההלכה עצמה, ומהווים את התרבות המשותפת ליהודים בכל העולם, כל עוד הם ממשיכים לקיים חיים יהודיים הלכתיים. השפה העברית, ("שפת הקודש"), מהווה רכיב אינטגרלי ובלתי נפרד מן היהדות. גם אם היא לא הייתה שפה מדוברת, (או נכון יותר לומר: שפת יומיום), היא היוותה מאפיין מאחד ומייחד: כל היהודים בעולם ידעו עברית, ורק יהודים ידעו עברית. בשונה מעמים שאין להם שפה משותפת אחידה אחת, עברית היתה משותפת לכל היהודים באשר הם, ובשונה משפות שהן משותפות לעמים רבים, עברית הייתה מאז ומעולם שפתם של היהודים בלבד, כ"נכס" שיש להם בעלות בלעדית עליו.
יותר מכל יש להדגיש את האמונה בדבר שותפות גורל. הנראטיב הציוני לא היה אלא כסות מודרנית של הזיכרון ההיסטורי היהודי המסורתי, וככלל, יהודים חיו באמונה שלכלל היהודים יש עבר משותף ועתיד משותף. לאורך כל הדורות יהודים האמינו שהם צאצאיו של העם שנולד במעמד הר סיני ושהם בניו של העם העתיד להיגאל באחרית הימים. הנראטיב הזה היה צרוב בתודעה הקולקטיבית כבר מימי בית ראשון, ולכל המאוחר משלהי ימי הבית השני. היסטוריונים של המאה הי"ט הבינו ששומה עליהם לנעוץ את מועד לידתו של העם בעבר רחוק ככל הניתן, וכך הבינו גם ההיסטוריונים של מלכי בית דוד, והטמיעו את המיתוסים של סיפורי האבות ושל יציאת מצרים. מבלי להכנס לויכוח אודות תקופות הברונזה והברזל בארץ ואודות ראשית ישראל, מובן שבשלהי ימי הבית השני לכל המאוחר, סיפור לידתו של העם היהודי היה מוכר לכל יהודי ומקובל עליו. יהודים בגולה חיו בתודעה איתנה של עבר קדום משותף בארץ ישראל – הארץ המובטחת, ושל עתיד רחוק משותף בארץ ישראל – ארץ הבחירה. אמנם העתיד היהודי המשותף הוא תיאולוגי, וקשור באמונה אודות ביאת המשיח ואחרית הימים, והזיכרון ההיסטורי המשותף הוא דתי עד כדיי מיתי, ומנציח עבר בן אלפי שנים. אך יחד עם זאת, האמונה היהודית תמיד מחוברת לקרקע המציאות, ויש בה שילוב ייחודי של תפישה פוליטית-מדינית-ריאלית עם הגות ותיאולוגיה. אחרית הימים והגאולה מתפרשת בדמות של ריבונות יהודית מדינית בארץ ישראל, ולא כדבר מופשט, אבסטרקטי ובלתי מושג. ארץ הבחירה היהודית שונה בתכלית מ"ירושלים של מעלה" בנצרות, והיא תמיד קשורה בארץ ישראל הממשית – ביישוב הארץ, ביקור בה ועלייה לרגל אליה, קבורה בה, משלוח תרומות ונדבות לקהילות היהודיות החיות בה בצורה שיטתית וגורפת וכו'. הזיכרון הקולקטיבי היהודי אודות ארץ ישראל שהייתה "יהודית" בעברה ותהיה שוב "יהודית" בעתיד הלא ידוע – זיכרון זה היווה תודעה של היסטוריה ועתיד משותפים, של שותפות גורל לכלל יהודי העולם, של מטרות משותפות וכן של טריטוריה משותפת בכח.
אמנם לא הייתה ליהודים טריטוריה משותפת בפועל, אך ככלל, יהודים חיו תחת הכרה קולקטיבית נחרצת, שהם חיים "בגולה", ושה"הביטאט הטבעי שלהם" הוא במולדת המשותפת הקדומה. בכל מקום שהיו בו הייתה להם טריטוריה נבדלת – כלומר, הם תמיד דרו בנפרד מהאוכלוסייה המקומית: בשכונות, גיטאות או עיירות יהודיות משל עצמם. יתר על כן, בכל מקום שדרו נדמה שדרו באופן זמני בלבד. לקלישאת "היהודי הנודד" אחיזה של ממש במציאות ההיסטורית, ויהודים אמנם היו נוודים תמידיים, גורשו או היגרו לעתים קרובות מאוד, ולא ניכר שישבו במגורי קבע מתוך כוונה להשתקע לדורי-דורות.

ז. חיים יהודיים בימי הביניים: בין קהילה מדומיינת לקהילה מסורתית, ובין דת לבין לאום.
אחד הדברים המעניינים לסוגיה הזו, הוא שאין מדובר כאן בעניינים שבתודעה ובתפיסה בלבד, כי אם בעניינים שבאורחות החיים עצמם. משום שמצוות הדת הכתיבו את תרבותם והליכותיהם של היהודים הלכה למעשה, הרי שיהודי מכל העולם אם מצא את עצמו בקהילה יהודית זרה, הכיר את מרבית מנהגיה אורחותיה והליכותיה, ויכול להשתלב בה במאמץ לא רב. יהודי שנקלע לקראת שבת בכפר יהודי זר, ידע איך אמורה השבת להתנהל ומצא מכנה משותף עם זרים גמורים. לעם היהודי בכל העולם הייתה שפה משותפת, ויהודי מכל מקום הצליח לתקשר ללא קושי עם יהודי מכל מקום בזכות שפת הקודש המשותפת להם והמוכרת להם, ולהם בלבד. יתרה מזאת: כל יהודי הכיר את המימרה ש"כל ישראל ערבים זה לזה", וש"כל ישראל חברים", וחובת הערבות ההדדית הייתה עניין שבמעשה ולא עניין שברעיון בלבד. יהודים ידעו שבכל מקום שיימצאו בו, אם ימצאו את הקהילה היהודית יזכו לאירוח וקבלת פנים חמה, והדבר איפשר להם לנוע בדרכים, בידיעה שימצאו מקום ללון בו ושולחן לאכול עליו. קשרים בין קהילות של יהודים מכל רחבי אירופה והמזרח התיכון התקיימו באופן הטבעי ביותר לכל אורך ימי הביניים, ואיפשרו ליהודים לעסוק בבנקאות ובמסחר על-פני היבשות, בזכות היתרון הלה שהיה להם. אנשי מזרח אירופה, גרמניה ואיטליה התקשו לסחור עם אנשי הולנד צרפת ובריטניה, לא כל שכן ערביי המזרח התיכון שהתקשו ליצור קשרים כלשהם עם אנשי אירופה – ואילו התרבות היהודית גישרה על הפערים התרבותיים בין מזרח ומערב, ואיפשרה ליהודים לסחור עם בני עמם שבנכר, להלוות להם כספים וכו', וכך יהודים מצאו את עצמם מתווכים בין סוחרים בקצווי הארץ. כשהדרכים היו פרוצות ובלתי בטוחות, ושודדים ארבו בים וביבשה, יצאו סוחרים יהודים למסעות המסחר שלהם מבלי לשאת את כספם עמהם, ויכלו ללוות כספים מן הקהילות היהודיות המקומיות, תמורת התחייבות של קהילות המוצא שלהם להשיב את החוב לסוחרים המקומיים, כשאלה יגיעו למסעות מסחר באזורם.
סיכומו של דבר, שהיהדות מעולם לא הייתה דת בלבד, מהסיבה שהדת היהודית עצמה היא דת ייחודית ויוצאת דופן, ואיננה דומה לדתות אחרות שבנמצא. היא מגדירה את קבוצת החוסים בצילה באופן כל-כך גורף ונחרץ, שאין היא מאפשרת להם לאחוז במרכיבים נוספים של זהות והגדרה עצמית, והיא מעצבת שייכות קהילתית במידה כל-כך רבה, שאין היא מאפשרת לחוסים בצילה להשתייך לקהילות מדומיינות נוספות. היהודים האמינו שהם מתאפיינים בכל המאפיינים שעמים מודרניים מייחסים לעצמם: קרבת דם, דת, שפה, טריטוריה, תרבות, היסטוריה משותפת, עתיד משותף ושותפות גורל. אפילו אם המאפיינים הללו אינם נכונים באופן אובייקטיבי, (ואני סבור שבמידה רבה הם נכונים גם באופן אובייקטיבי), הרי שקיומם בתודעה הקולקטיבית, די בו כדי להעיד על מציאותה של היהדות כישות מטאפיזית שהיא קהילה לאומית מדומיינת, מזה דורות אינספור טרם הציונות.
אין ספק שהיהדות היא דת – שהרי היא כוללת מערכת של אמונות ורעיונות תיאולוגיים וכולי. אולם, בה במידה, אני סבור שאין ספק שהעם היהודי ניחן ב"תודעה לאומית" כבר מהעת העתיקה, ושהיהדות היתה תמיד דתו של "עם ישראל". זהו ודאי אחד הציבורים היחידים בעולם, שיש בו זהות חד-חד ערכית בין דתו לבין לאומיותו: כל היהודים בדתם הם יהודים בלאומיותם ולהיפך. ועל כן, מי שטוען שיהדות הייתה אי-פעם, או עודנה היום, דת בלבד, מעניק לדעתי פרשנות שגויה ל"עובדות האובייקטיביות" הידועות.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "קווי יסוד בחשיבה היסטוריוגראפית והאם יהדות היא דת או לאום"

תגובה אחת בבלוג על "קווי יסוד בחשיבה היסטוריוגראפית והאם יהדות היא דת או לאום"

  1. רמי
    3 באוקטובר 2012 @ 22:44

    מאמר מרתק לקריאה!
    למרות שהיכרתי חלק גדול מהעובדות המופיעות בו –
    ההצגה שלהן בהקשר אחד גרמה לי להיות מופתע מדברים שאני מכיר, נראה לי שבמהלך רוב הקריאה התפשט חיוך על פני..
    אני השתכנעתי.

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.