רמאללה / ירושלים / תל-אביב

פורסם בתאריך | 24 בספטמבר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

פורסם לראשונה בקפה גיברלטר

במוצאי שבת האחרונה, בלילה, ברחוב העלייה בת"א, ניגש אליי ואל בנזוג שלי בחור מרמאללה. הוא ושלושה חברים שלו היו קצת שתויים והיה להם מצברוח טוב. נראה שהם בדיוק חזרו מבילוי באיזה מועדון תל-אביבי. הוא פנה אלינו, תחילה בערבית ולאחר מכן בעברית רצוצה, ושאל איך מגיעים לשער יפו, ומיד תיקן את עצמו ושאל איך מגיעים לתחנה המרכזית. נתנו לו הכוונה סימפטית, והוא הוביל את החבורה שלו בכיוון הנכון.

אל-קאוס (הקשת), הוא ארגון הגג של הקהילה הלטב"ית הפלסטינית. המשרד שלהם נמצא בבית הבית הפתוח בירושלים, אבל את המסיבות שהם מארגנים לקהילה הגאה הם מארגנים בת"א. הם שוכרים לשם כך מועדון ומפיקים מסיבה שהקהל שלה מורכב מלהטב"ים פלסטיניים משני צידי הגדר ומעט להט"בים יהודים תל-אביביים שאוהבים את הסצינה. משמיעים מוזיקה לועזית ומוזיקה ערבית, מעלים מופעי דראג, מופעים של ריקודי בטן, יש ריקודים במעגל וריקודי גריינד צמודים, בחורים בלי חולצה ובחורות עם חיג'אב, והאווירה נעה בין חאפלה מסורתית לבין מסיבת גייז תל-אביבית. נדמה לי שהטענה שלהם היא, שגייז מרמאללה ומהשטחים לא יכולים לערוך מסיבה שם בגלל החשש מהתנכלויות, ושירושלים, אני מניח, היא סתם מעפנה. כך הפכה תל-אביב למוקד מסיבות הגייז הפלסטיניות.

לא ביקרתי מעולם ברמאללה, אבל קראתי בכמה מקומות שונים ראיונות עם רמאללתיים שמספרים שיש סצינה גאה בבירת התרבות הפלסטינית, ושהיא מחתרתית רק לכאורה – ברים, מועדונים, מקומות מפגש וכו'. מרואיינים הטרוסקסואלים שונים טענו שרמאללה צריכה מצעד גאווה משל עצמה, בשביל למשוך תיירות ולקדם עסקים. ירושלמיים, לעומת זאת, מספרים בקביעות, שבירושלים אין שום תרבות ואין לאן לצאת. אם ירושלמי יהודי מעוניין בחיי לילה הוא יורד למישור החוף, ואילו אם ירושלמי פלסטיני מעוניין בחיי לילה, או בחיי תרבות כלשהם – קולנוע, תיאטרון, הופעות, מסיבות – הוא נוסע לרמאללה.

סבתי ואחותה נולדו למשפחה חברונית ותיקה מאוד, אבל היגרו עם משפחתן לנחלאות בירושלים אחרי מאורעות תרפ"ט, ושם הן בילו את שנות ילדותן ונעוריהן. אחות סבתי, שהייתה מבוגרת ממנה ב-10 שנים, סיפרה לי שבצעירותה, בשנות ה-30, היא הייתה יוצאת עם חברות לרמאללה. היא הייתה צריכה להתגנב מהבית בחשאי, כי אילולא-כן אביה – סבא רבא שלי – היה מונע ממנה ללכת, ואם תפס אותה לאחר מעשה היה מכה אותה בחגורה. אולם היא לקחה את הסיכון, בשביל לבלות קצת ובשביל לקבל קצת חשיפה למערב: היו שם מסיבות ריקודים, השמיעו סווינג, שתו אלכוהול, עישנו, פגשו בחורים, והיו מפלרטטים עם חיילים בריטיים. בירושלים לא היו אז דברים כאלה.

קול ישראל ורדיו רמאללה
שידורי הרדיו הסדירים נפתחו באנגליה בשנת 1922. בשנת 1924 הוענקו הרשיונות הראשונים מטעם ממשלת המנדט להחזקת מקלטי רדיו בפלשתינא (א"י). המקלטים בארץ, רובם ככולם, היו בבעלות יהודית עד שלהי שנות ה-30, והקהל האזין בעיקר לשידורי ה-BBC. כשנחנכו ב-1936 שידורי ה-PBS – פלסטיין ברודקאסט סרוויס – נקבעו המשדרים ברמאללה, בעיקר בשל שיקולים טכניים (טופוגרפיים). השידורים היו בעיקר בעברית, מעט באנגלית, ופחות מזה בערבית. מדינת ישראל ירשה את הערוץ המנדטורי בשם חדש: "קול ישראל", והעתיקה את מושבו לירושלים. שידורי קול ישראל בערבית, שהופרדו ב-1958 לערוץ עצמאי, היו שידורי תעמולה שמטרתם להרתיע את האוייב, וכן לחנך את הפלסטינים בשטחי המדינה לקבל על עצמם את מרותה של המדינה היהודית, ולהבין שפיתוח המדינה והצלחתה יטיבו עמם.

האבסורד הוא כפול. מצד אחד, יהודים במדינות ערב היו מאזינים בחשאי לשידורי התעמולה הערביים של הישות הציונית. האזינו לשידורי הישות הציונית – משום שרצו להתעדכן בה ובנעשה בה. האזינו לשידוריה הערביים – משום שהערבית הייתה שפת האם שלהם ואת העברית הירושלמית המודרנית והמומצאת לא הבינו. האזינו בחשאי – משום שבמקומות מגוריהם היה חשש מהתנכלויות בשל כך. אינני יודע מה היו שיעורי ההאזנה בקרב ערבים שאינם יהודים לשידורי הישות הציונית, אולם משעשע בעיניי שדברי התעמולה הללו הגיעו דווקא לאוזניהם של יהודים ציונים בניכר. פרופ' ששון סומך, למשל, מספר על אכזבה ועלבון נוכח הגילוי, לאחר העלייה ארצה, כי אותו דאוד אל-נאטור שהאזין לו בחיק משפחתו בעיראק – אותו פלסטיני ישיש ששידר ברדיו הציוני ודיבר בגנות ההנהגה הערבית ובשבח המדינה היהודית – היה למעשה צעיר יהודי ירושלמי, יליד בגדד.

מצד שני, העולים ארצה מארצות ערב – כמו גם צעירים רבים בארץ – העדיפו דווקא את רדיו רמאללה הערבי. שידורי קול ישראל בערבית לא עניינו את תושבי הארץ ושידורי קול ישראל בעברית היו משמימים ומדכאים. הייתה להם, אפשר לומר, אווירה מאוד ירושלמית: כבדה. משעממת. ניתן בהם פיתחון פה רב מדיי לפרופסורים ללשון העברית, למחנכים למיניהם, לפרקים מן המקרא, לעסקנים ולפוליטיקאים.

יתר על כן, הרדיו היה אחד הכלים החשובים ביותר במפעל "כור ההיתוך". ב-1948 היה מקלט רדיו לאחד מכל ארבעה ישראלים – יותר מהשיעור ברוב המדינות המתועשות אותה עת – וקול ישראל הייתה התחנה הישראלית היחידה. עד הקמת רשות השידור ב-1965, היה הרדיו הישראלי תחת אחריותו הישירה של משרד ראש הממשלה – או במילים אחרות: בפיקוח וניהול ישיר של בן-גוריון. אי-לכך, לקח על עצמו קול ישראל במוצהר את התפקיד של חינוך העולים החדשים – בעיקר אלה שהגיעו מ"ארצות המזרח" – ועיצוב טעמם האסתטי, התרבותי והפוליטי. הוצגה בו הצהרת כוונות מפורשת, להקנות ל"ציבור הסובל מפיגור תרבותי וחומרי" ערכים של תרבות גבוהה: מוזיקה קלאסית, שירה רוסית, מחזות ותסכיתים אנגלוסקסיים.

סקר האזנה בקרב חיילים משנת 1950 מראה שכ-15 אחוזים מהם האזינו לרדיו רמאללה. בשנת 1958, כשנחנך הערוץ הערבי של קול ישראל, התקרב אחוז המאזינים לרדיו רמאללה בקרב הישראלים לכ-30 אחוזים. רשת ב' הוקמה בשנת 1960 בשם "הגל הקל", בתגובה לאיום התרבותי השכן. האיום, כמובן, היה חינוכי ולא אסטרטגי, שכן רדיו רמאללה לא עסק בתעמולה או הסברה – הוא פשוט היה כייפי. הייתה שם מוזיקה מודרנית ערבית ומערבית והיו שם מערכונים קלילים. "הגל הקל" ניסה להציע תחנה בידורית שלא תשחית את הנוער, אולם לא עמד במשימה בהצלחה יתרה. גם השידורים המבדרים, כשהם יוצאים מירושלים, יוצאים חינוכיים מדיי ופדגוגיים.

בתור ירושלמי גאה, שגם נוסע דרך קבע במוניות ירושלמיות, אני יכול להעיד שגם בימינו התחנות המועדפות על ירושלמיים – או מכל מקום, על נהגי מוניות ירושלמיים, ישראלים ופלסטינים כאחד (ויש כאן מספר דומה של נהגים כאלה וכאלה) – הן רדיו ירושלים ורדיו רמאללה. רדיו ירושלים נותן במה מכובדת שאף רשת ארצית לא נותנת בישראל לקולות מזרחיים ולמוזיקה מזרחית, ורדיו רמאללה הוא פשוט עדיין תחנה כייפית, שמשמיעה מוזיקה טובה ומגוונת מהמערב ומהלבנט. נהגים רבים, ואולי ירולשמיים רבים, מבינים את שתי השפות, או לכל הפחות נהנים במידה שווה משידורים וממוזיקה "מזרחית" בשתי השפות.

גשר מסורתי וגשר אנטי-מסורתי
כבר כתבו רבות על כך שהיהודים יוצאי ארצות ערב יכלו להוות גורם מגשר בין המדינה היהודית לסביבה הערבית המזרח-תיכונית, ושההגמוניה הציונית האירופוצנטרית טרחה למסמס את ההזדמנות הזו. אולם, כשאני חושב על רדיו רמאללה לעומת הרדיו הירושלמי, על מסיבות הסווינג הפרו-מערביות ברמאללה בשנות ה-30 או על מסיבות הגייז הפלסטיניות בתל-אביב בשנות ה-2000 – אני חושב דווקא על התרבות המערבית המודרנית ועל כח המשיכה שיש לה בתור גורם מגשר שכזה. דווקא פוסטמודרניזם ורוח של מרד-נעורים אנטי-מסורתית יוצרים הזדמנות לוותר על אידיאולוגיות ועל זהויות מסורתיות לטובת החיים עצמם. לטובת הכאן והעכשיו. דווקא הקהילה הגאה מייצגת בעיניי קהילה גלובלית ואנטי-לאומנית. ישנה הזדמנות גישור מפוספסת נוספת, שנובעת מהדמיון שבין תל-אביב לרמאללה ומכח המשיכה של שתיהן עבור ירושלמיים, בשל התרבות הבליינית שלהן, ולא מהדמיון המזרח-תיכוני והערבי-בתרבותו, שבין ירושלים המערבית לבין אל-קודס אל-שארקייה.

בניגוד לטענה השכיחה, שמצעד הגאווה בתל-אביב נהיה פסטיבל מסחרי נטול הצהרה אידיאולוגית, אני טוען שדווקא בזה חשיבותו: העובדה שיש מקום ל"פסטיבל גאווה", שכל מטרתו להינות ולבלות – דווקא היא הצהרה פוליטית עצומה. המצעד כהפגנה, בראשיתו, בא לומר: זכותנו להיות גאים במי שאנחנו ולחגוג את החיים. המצעד התל-אביבי במתכונתו הנוכחית הוא הגשמה של השאיפה שהובעה בהפגנות המקוריות. במצעד הירושלמי, לעומת זאת, ורק בו, יש מקום לקבוצה אנרכו-קווירית שמאלנית שמפגינה נגדו. הם מחזיקים שלטים שחורים עם הסיסמאות: “אין גאווה בכיבוש", או: “אף אחד לא חופשי עד שכולן חופשיות". הסאבטקסט של התנגדות לכיבוש דווקא במסגרת מצעד גאווה הוא כזה: הומואים בתל-אביב בירושלים וברמאללה שייכים לקהילה גלובלית אחת. הם מבקשים, בסך הכל, לחגוג את החיים, ויש להם זכות כזו.

אני מנבא שכשיהיה מצעד ברמאללה הוא יהיה כייפי ויהיה דומה יותר למצעד התל-אביבי מאשר למצעד הירושלמי. אני צופה שהוא יזכיר את אווירת הפסטיבל והסווינג שהייתה שם בשנות ה-30, כשאחות סבתי התחמקה לשם בחשאי, ואת המסיבות של אל-קאוס בתל-אביב, שגייז רמאללתיים מתגנבים אליהן בחשאי כיום. גם אם יימצא גשר בין ירושלים המערבית לבין אל-קודס אל-שארקייה, המבוסס על הדמיון ביניהן, או על הכרה בהיסטוריה, ובחשיבות המסורתית שיש לה עבור שני הצדדים – היא תמיד תישאר משעממת, מסורתית ופדגוגית. הבירות התרבותיות ומרכז חיי הלילה וחיי הקהילה הגאה ישארו בוודאי ברמאללה ובתל-אביב.

כך או כך, כשיהיה שם מצעד, אני מקווה להשתתף בו, ואולי אח"כ לשאול איזה זוג מקומי, בערבית רצוצה, איך מגיעים לתחנה המרכזית, ולקבל הכוונה סימפטית.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "רמאללה / ירושלים / תל-אביב"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.