הזילזול לפי גנדי

פורסם בתאריך | 26 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

לפני מספר שבועות פרסם אבי דבוש באתר העוקץ מאמר על ההפגנה לזכויות בעלי-חיים שהתקיימה כמה שבועות לפני-כן בתל-אביב. במאמר שלו הוא הסביר, שפעילים חברתיים רבים מזלזלים בתנועה לשחרור בעלי-החיים, מזלזלים בפעילי המאבק הזה ומתייחסים אליו בביטול. הוא השיב, בצניעות, שיש מקום לכל ההפגנות, מכל הסוגים.

תמונה מההפגנהההפגנה המדוברת הייתה ההפגנה החשובה ביותר בתולדות המדינה. קרוב ל-3000 אנשים צעדו בתל-אביב וקראו "די לסוגנות". הייתי מצפה שיהיה קל יותר לגייס מפגינים עבור מסרים "קלים לעיכול", כמו "חמלה כלפי בעלי-חיים" או כמו "אנחנו אוהבים חתולי רחוב" – אבל שמחתי מאוד לגלות שטעיתי. זו הייתה הפגנה עם מסר פוליטי ואידיאולוגי חד משמעי, וקריאה לטבעונות, לשחרור בעלי-החיים, ולמלחמה בסוגנות. זו הייתה ההפגנה החשובה ביותר בתולדות המדינה.

הזילזול מוכר, אבל התשובה האמיתית לזילזול איננה, כדברי דבוש: "אפשר להפגין גם נגד הכיבוש וגם נגד שואת בעלי החיים". התשובה האמיתית צריכה להיות: "שואת בעלי החיים היא האירוע המחריד והמזעזע ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית. לא היה מעולם אירוע כל-כך חמור מבחינת העוול המוסרי – בחומרתו, בהיקפו או במשכו. להפגין בשביל הפסקת הטבח זה חשוב יותר מאשר להפגין נגד הכיבוש, כי עד כמה שהכיבוש חמור – הוא פחות חמור". הזילזול מתבטא, מלבד התגובות שדבוש ציטט, קודם כל בהתעלמות. הפגנה על כל נושא אחר, אם הייתה מגייסת 3000 איש, הייתה מגיעה לכותרות הראשיות של כל עיתון ושל כל מהדורת חדשות. הפגנה של 300 איש בנושאים כלכליים מקבלת פי 10 יותר כותרות.

לזילזול הזה יש שתי סיבות. האחת היא, אכן, שאנשים רבים חושבים שזה לא נושא חשוב, ולא מבינים שזה נושא אידיאולוגי ופוליטי ושזו מחאה חברתית. אנשים רבים לא יורדים לשורש העניין, שזו מחאה שמבקשת לעצב מחדש את פני החברה. אנשים רבים חושבים שזה ילדותי או תמים לדאוג לחיות. הפגנה שמדברת על "אהבת בעלי-חיים" או על "דאגה לחתולי הרחוב" עלולה להיות נאיבית או ילדותית במובן כלשהו. אולם, ההפגנה המדוברת הציגה את המסר האידיאולוגי, המוסרי, החברתי, העקרוני, המדוייק. היא הביעה את המסר נגד סוגנות, לפי משנתו המוכרת של פיטר סינגר: זכות היא נגזרת של צורך. שיוויון זכויות אמיתי פירושו יחס מוסרי שווה לאינטרסים שווים. הפגיעה בילד הומו-ספאיינס איננה עוול מוסרי חמור יותר מאשר הפגיעה בילד בוס-טאורוס או בילד גאלוס-דומיסקוס – בסבל כולם שווים. המסר הזה, לא רק שאיננו ילדותי, אלא הוא מהווה מסקנה הכרחית ובלתי נמנעת של כל המוסכמות המוסריות שקיבלנו במאה השנים האחרונות. לא ניתן להאמין בערכים ההומניסטיים המערביים המודרניים הבסיסיים ביותר ולהתנגד למסר האנטי-סוגני מבלי להיקלע לסתירות פנימיות, לכשלים לוגיים או לחוסר קוהרנטיות. לא כאן המקום להתעכב על המסר האנטי-סוגני לעומקו. מי שטרם קרא את "שחרור בעלי-חיים", ראוי שימהר לעשות זאת.

14.זלזול לפי גנדי02

המחשבה כאילו התנועה לזכויות בעלי החיים היא תנועה ילדותית מהווה את אחת הסיבות לזילזול שפעילים חברתיים בתחומים אחרים מפגינים כלפיה. אולם, יש לזילזול הזה סיבה נוספת: הנושא הזה הוא הנושא הכי רדיקלי שעל הפרק. הוא מבקש מאנשים לשנות משהו יסודי בתפיסת העולם המוסרית שלהם ובאידיאולוגיה הפוליטית שלהם. התנגדות לסוגנות היא התנגדות להומניזם הקלאסי, היהודו-נוצרי האירופי של הרנסנס – התנגדות לתפיסה של "עליונות האדם", או של "האדם במרכז". התנגדות לסוגנות היא הכרה בבעלות של כל בעל חיים על חייו, הכרה בשיוויון זכויות של אינדיבידואלים המבוסס על זכויות טבעיות ולא על ערכים דתיים ומטאפיסיים. התנגדות לסוגנות היא התנגדות להבלים הקאנטיאניים והוואטסוניאניים על מאכניזם וביהביוריזם, והכרה ברציפות אבולוציונית של החוויה הנפשית, נוסח דונלד גריפין, ובכבוד לבעלי-חיים כבעלי תודעה נפשית ורצון מודע, נוסח טום רייגן. שחרור בעלי-החיים וביטול הטבח בתעשיות המזון יהיה מהלך מהפכני יותר מאשר שחרור העבדים וביטול העבדות. אולי המהלך המהפכני ביותר בהיסטוריה האנושית, ולכל הפחות בהיסטוריה המודרנית. לתקשורת, כמו-גם לפעילים חברתיים רבים, קשה להתמודד עדיין עם אמת מהפכנית כל-כך. מה גם שכרגע היא דורשת מהם שינויים לא נוחים בהרגלי הצריכה.

אני שותף מן הצד של התנועה לשחרור בעלי-החיים כבר 15 שנים פחות או יותר. כבר שנים רבות לפניי היו הפעילים נתלים בציטוט המפורסם של גנדי (שהיה כידוע טבעוני ודובר מובהק של זכויות בעלי-חיים): "בתחילה הם מתעלמים ממך, לאחר מכן הם צוחקים עליך, לאחר מכן הם נלחמים בך ובסוף אתה מנצח". למרות כל מה שכתבתי, ההתעלמות הייתה בעבר חמורה עשרות מונים יותר מאשר היום. טבעונות כתפיסת עולם עולה בימינו לכותרות השכם והערב. עדיין לועגים לנו פה ושם, אבל בפירוש אנחנו רואים יותר ויותר שזו כבר מלחמה אידיאולוגית בחוצות השיח הציבורי. אנחנו נתקלים יותר ויותר בהתנגדות שלוקחת אותנו ברצינות ומוצאת לנכון להיאבק בנו. אנחנו חוזים בשלבים כניסוחו של גנדי מתממשים לנגד עינינו.

14.זלזול לפי גנדי03בהפגנה הזו בתל-אביב היו רגעים מרגשים עד דמעות, שבהם אלפי אנשים עמדו מול מסעדות וקראו ביחד, בגרונות ניחרים: "אנשים במסעדות – תעזבו את החיות!", וגם: "רצח, סבל וגופות – זו לא דרך לבלות!”, וגם: "צדק, חמלה, טבעונות!". הסועדים במסעדות הפסיקו לאכול ובהו בנו בחוסר נחת. חיכו שנעזוב. אבל עמדנו שם, אלפים מאיתנו, והפגנו נגד הנוהג הנפסד הזה שהם לוקחים בו חלק. הם כבר לא יכולים להתעלם או לצחוק. כבר עברנו את השלבים האלה. עכשיו יש מאבק.

המאבק הזה הוא כל-כך צודק ביסודו, כל כך מובהק, כל כך לא מורכב ודו-משמעי, שאין שום ספק שבסופו של דבר הוא יוכרע לטובה. פה ושם נשמעת הטענה כאילו מדובר בטרנד שיחלוף – אבל לא כך הדבר. ל"טרנד" הזה יש שורשים של היגיון פוליטי שלא ניתן להתחכש לו. אני משוכנע שהנכדים שלנו ידרשו הסברים. בעוד חמישים או שישים שנה המחשבה שבעל חיים עשוי להוות רכוש, או מוצר-צריכה, תשמע חולנית ומעוותת בדיוק כמו המחשבה שעבד מאפריקה עשוי להוות רכוש. מובן שהמאבק הזה הוא מאבק מאוד רדיקלי, ולכן, כצפוי, אנשים רבים מתעלמים ממנו או מזלזלים בו. אבל כש-3000 איש צועדים ביחד וצועקים שהגיע הזמן לעשות שינוי, זה נעשה קצת יותר קשה להתעלם או ללעוג. בהפגנה הבאה נהיה רבים יותר ונצעק חזק יותר. בסוף כולם ישמעו.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "הזילזול לפי גנדי"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.