על תודעה וסבל של בעלי חיים, על ספיסישיזם והומניזם

פורסם בתאריך | 31 באוקטובר 2013 | אין תגובות | תגובות בפייסבוק

רקע:
יובל נח הררי העלה למוסף הארץ התכתבות בינו לבין גארי יורופסקי, על תודעה של בעלי-חיים ועל ביו-אתיקה. תומר פרסיקו פרסם במוסף הבא ביקורת על הטענות של יובל נח הררי, ובפרט במה שנוגע לקוגניציה של בעלי-חיים ולאידיאולוגיה הטבעונית. אני כתבתי תגובה לדברים של תומר פרסיקו – לא לגבי הביקורת שמתח על נוח-הררי, אלא לגבי התיאוריה שלו באשר לתודעה של בעלי-חיים ובאשר לחובות המוסריות כלפיהם, שהתפרסמה באתר העוקץ – כאן.

כמה הערות על קוגניציה ועל מוסר
אינני רוצה להתייחס לביקורת שמתח תומר פרסיקו על יובל נוח הררי, אלא רק למסקנות הכלליות שהוא גזר מתוך הביקורת שלו על התנועה לשחרור בעלי החיים בכללה.

פרסיקו טען במאמרו שהאידיאולוגיה הטבעונית היא אנטי-הומניסטית, ועורר את חמתם של טבעונים רבים. אני רוצה דווקא לחזק את דבריו: האידיאולוגיה הטבעונית היא אכן אנטי-הומניסטית. טענת היסוד של הטבעונות היא שהומניזם היא אידיאולוגיה מפלה וגזענית. הומניזם היא אידיאולוגיה שמעדיפה את האינטרסים של קבוצת יחוס מצומצמת וצרה, באופן פריבילגי, שרירותי ובלתי מוסרי, ודורסת בדרך את זכויותיהם של כל היתר. העדפה גזענית שכזו של קבוצת מיעוט מיוחסת על רקע המין הביולוגי של החברים בה היא תופעה פסולה, שפיטר סינגר, אחד הפילוסופים החשובים של המאה העשרים, העניק לה את השם: ספיסישיזם.

המסר על החולצות של הפעילים אומר: "בסבל כולם שווים", אבל זהו ניסוח שניתן לכתוב על חולצה. הוא מבוסס על העיקרון שטבע סינגר בספרו המפורסם "שחרור בעלי החיים", שאומר: הימנעות מאפליה, פירושה – מתן יחס שווה לאינטרסים שווים. אם הגבר סובל מצמא כמו האישה שלידו – לשניהם יש זכות זהה לקבל מים. אם הלבן סובל כשמצליפים בו בשוט כמו השחור שלידו – לשניהם יש זכות זהה שלא יצליפו בהם בשוט. אם הילד החירש סובל מהרעש פחות מהילד השומע – אז זכותו של הילד השומע להיות בסביבה שקטה, גדולה מזכותו של החירש להיות בסביבה כזו. אם האדם הסובל מפיגור שכלי איננו מבין את משמעות ההצבעה בבחירות לכנסת – אז זכותו להצביע לכנסת פחותה מזכותו של אדם בריא. כשאנחנו אומרים שבעלי חיים הם שווי זכויות, אנחנו לא מתכוונים שצריך לאפשר להם להצביע לכנסת. אנחנו מתכוונים שצריך להימנע מלכרות להם איברים בעודם בחיים, שצריך להימנע מלצרוב כוויות על עורם, שצריך להימנע מלשסף את גרונותיהם, שצריך להימנע מלהצמיא אותם ולגרום להם מחלות ונכויות בכוונה תחילה, שצריך להימנע מהתעללויות מחרידות ומזעזעות שהם חווים מדי שעה בשעה, כדבר שבשגרה. לא צריך לעסוק בסוגיות המורכבות של תודעה, של הבעיה הפסיכופיזית, של חקר המוח וכו' – בשביל להבין שהאכזריות שאנחנו מפגינים כלפי בעלי חיים לא אנושיים מסבה להם סבל בל יתואר. צריך להיות מטומטם ממש בשביל לחשוב שהם לא סובלים, וצריך להיות אכזרי ממש בשביל לחשוב שהסבל שלהם איננו חשוב.

האם בעלי חיים סובלים כמו בני אדם ובאותה המידה? האמת היא שזה לא משנה. לא יכול להיות לאף בר דעת ספק, שהם סובלים מספיק בשביל שיהיה צורך לחדול לאלתר את השואה שהם חווים. ובכל זאת, מילה על ספיסישיזם. בניגוד לדברים שכתב פרסיקו, עקרונות שהיו מקובלים מאוד בחקר תודעת בעלי החיים נזנחו כיום כמעט כליל. ביהייביוריזם, מכניזם וגישות אחרות איבדו את כוח המשיכה שהיו להן בשנות החמישים והשישים. כבר בשנות השבעים העלה דונלד גריפין את התזה שניתן לכנות אותה: "המשכיות אבולוציונית של החוויה הנפשית". העיקרון הוא פשוט בסך הכל: אנחנו מניחים שהומו-סאפיינס התפתח ממינים קדומים בתהליך אבולוציוני הדרגתי, כך שלכל התכונות הפיסיות שלו יש שורשים כלשהם. ככל שמינים אחרים קרובים יותר להומו-סאפיינס מבחינה טקסונומית, כך יש להם תכונות משותפות רבות יותר. או במילים פשוטות: כך הם דומים יותר לאדם. אם הדבר נכון באשר לתכונות האנטומיות והפיסיולוגיות – למה להחריג רק את התודעה, ולחשוב שה"נפש" של מינים אחרים שונה מ"נפש" האדם בתכלית? כלומר, החוויה הנפשית, התודעה, או האופן שבו אנחנו חווים את הקיום שלנו, האופן בו אנחנו קולטים את העולם ואת עצמנו ומעבדים את הקלט הזה – כל אלה התפתחו מן הסתם גם כן בתהליך אבולוציוני הדרגתי, וככל שמינים אחרים הם קרובים אלינו מבחינה טקסונומית, כך גם החוויה הנפשית שלהם דומה לשלנו.

הווה אומר, זו טעות לחשוב שבעלי החיים אינם מסוגלים לזכור או להתגעגע – חלקם בהחלט עושים זאת. יש מינים שהתקשורת החברתית והיחסים בין הפרטים שלהם הם מלאי עוצמה רגשית ומשמעות, ובאופן כללי מוסכם שהחלקים במוח שאחראים על רגשות הם מפותחים יותר במינים מסוימים מאשר באדם. מתפתח חקר השפה של בעלי חיים, ואנחנו מגלים שהתקשורת הלשונית שלהם מורכבת בהרבה ממה שחשבנו בעבר. מתפתחת בהדרגה הגישה האנתרופולוגית בחקר בעלי החיים, ומסתבר שלקבוצות רבות יש מורשת תרבותית, כך שלהקות שונות של אותם המינים מקיימות התנהגויות שונות, המועברות מדור לדור באמצעות לימוד. פראנס דה ואאל, מארק בקאוף ואחרים הראו, למעשה, שאפילו התפיסות המוסריות שלנו הן התפתחות אבולוציונית של התנהגויות פרו-סוציאליות, של נטיות לדרוש צדק והוגנות, ושל כישורים לחמלה ולאמפתיה, אשר ניתן למצוא דוגמאות אינספור לקיומן בקרב פרימטים ויונקים אחרים. במילים אחרות, אפילו את הרגשות המוסריים שלנו ירשנו מאבותינו הקדמונים, והם משותפים לנו ולמינים ביולוגיים אחרים. כדאי להכיר את "הצהרת התודעה של אוניברסיטת קיימברידג'", לדוגמא, לפני שכותבים משהו אנאכרוניסטי ומיושן על תודעה של בעלי חיים.

אם כן, ההנחה לפיה בני האדם שונים באופן מהותי ומוחלט מיתר המינים היא בהחלט בלתי מדעית ובלתי רציונלית, ויכולה להיות מבוססת רק על אמונה דתית או על המחשבה שיתרון האדם נובע מנשמה אלוהית שמצויה בו. נכון שלרוב בני האדם כישורים אנאליטיים גבוהים מאלה של רוב בעלי החיים – אבל במה שנקרא אינטליגנציה רגשית, מינים רבים נעלים עלינו בהרבה. ישנם כישורים שכליים ומנטליים מסוימים, שבהם אין לנו שום תחרות עם מינים אחרים. למען האמת, אם נדייק – גם בני האדם שונים זה מזה בכישורים המנטליים שלהם. יש כשל לוגי שכיח מאוד, שגורס: מבחינה מוסרית, כל בני האדם נעלים על כל בעלי החיים משום שיש לנו יכולות מנטליות גבוהות יותר, ומצד שני – כל בני האדם שווים זה לזה מבחינה מוסרית, לא משנה מה הן היכולות הקוגניטיביות של כל אחד מאתנו. הפערים בין בני האדם הם כל-כך גדולים, ששימפנזים מסוימים ישיגו תוצאות גבוהות יותר במבחני איי-קיו מאשר בני אדם מסוימים, הסובלים מפיגור חמור ומחוסר תקשורת מוחלט עם הסביבה. אף על פי כן, פרסיקו סבור שאותם אנשים זכאים ליחס מוסרי עדיף מאשר אותם שימפנזים. מדוע? הכשל הלוגי הזה מחזיר אותנו תמיד להעדפה אוטומטית של הומו-סאפיינס, שאיננה מבוססת על דבר ואין מאחוריה שום טיעון תקף.

יתר על כן, הדמיון בין בני אדם לבין פרות הוא רב לאין שיעור מהדמיון בין פרות לבין זבובים. כשפרסיקו שם בצד אחד של המשוואה את כל יתר בעלי החיים ובצד השני את ההומו-סאפיינס בלבד, הוא לוקה בספיסישיזם מובהק, או בלשון אחרת – הוא לוקה בהומניזם, שזו, כאמור, אידיאולוגיה מפלה שהגיעה זמנה לסור מן העולם. בני אדם ופרות חולקים במשותף דברים רבים מאוד שיונקים אינם חולקים עם פרוקי רגליים ורכיכות. לאדם השומע ולפרה יש זכות דומה שלא לסבול מסביבה רועשת, שכן הרעש מסב לשניהם סבל דומה. האדם החירש והרכיכה אינם זקוקים לזכות הזו, משום שאין להם אינטרס להימצא בסביבה שקטה. לאדם ולקוף יש זכות להימצא בסביבת בני מינם, ובאופן כללי – בסביבה חברתית בריאה, שכן היעדר סביבה כזו תסב לשניהם סבל דומה. זבובים אינם זקוקים לזכות הזו, מכיוון שהיעדרה לא תסב להם סבל. באופן כללי, ככל הנראה, זבובים אינם סובלים בכלל, משום דבר. מבחינת המעמד המוסרי שלהם, פרוקי רגליים הם קרובים לצמחים הרבה יותר מאשר ליונקים ולעופות מכל המינים. (הומו-סאפיינס הוא יונק, למי ששכח). כשאנחנו אומרים: "בסבל כולם שווים", אנחנו מתכוונים בעצם, שהימנעות מאפליה, פירושה יחס מוסרי שווה לאינטרסים שווים. זכותו של כל פרט צריכה להיקבע על סמך האינטרסים שיש לאותו הפרט – יש לבחון מה גורם לו לסבל, ולהימנע מגרימת הסבל הזה, תוך התעלמות מזהותו של הפרט: מגדר, צבע עור, זהות דתית או מין ביולוגי.

פרסיקו טוען שהגישה הזו היא מסוכנת, אבל הגישה הזו איננה מסוכנת עבור המעמד המדוכא ביותר בחברה המודרנית. היא איננה מסוכנת עבור הקורבנות הרבים של השואה החמורה ביותר שהתחוללה בהיסטוריה האנושית. היא איננה מסוכנת עבור נפשם של בני האדם, או עבור זכויותיהם. היא מסוכנת רק עבור מעמדה של האידיאולוגיה ההומניסטית היהודו-נוצרית הימי-ביניימית. היא מסוכנת עבור התפיסה השמרנית והארכאית של "האדם במרכז", של "עליונות האדם", ושל "האדם הוא נזר הבריאה". היא מסוכנת עבור "הערכים המסורתיים" ועבור "האידיאלים המקיפים", שפרסיקו קם להגנתם. בניגוד לדבריו, אין בגישה הזו שום דבר רדוד ומצומצם. מה שיש בה זה קוהרנטיות, עקיבות והגיון. מוסר שמבוסס על מוסר, ולא על תפיסות מטאפיסיות, דתיות, שמרניות וגזעניות.

« הכתם הקודםהכתם הבא »

תגובות

תגובות בפייסבוק על "על תודעה וסבל של בעלי חיים, על ספיסישיזם והומניזם"

כתוב תגובה





  • אודות

  • קטגוריות

  • תגובות אחרונות

  • כתמים אחרונים

  • להירשם לעידכונים בדוא"ל

    שלח את כתובת הדוא''ל שלך ומעכשיו תקבל עידכון בכל פעם שיהיה כאן כתם חדש.