הממציא והגורל

פורסם בתאריך | 8 באוגוסט 2013 | בקטגוריה | סיפורים

א.

היה היה ממציא שחי בעיירה שעל ראש הר. היו לו אישה, שבעה ילדים, וחנות קטנה של המצאות ופטנטים, שהיה מוכר בה מיני מכשירים לשיפור איכות החיים. לא הרבה, אבל מספיק בשביל להיות מאושר.
הוא היה נוהג לשבת ליד עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר. מקום קטן ושקט שבו היה יושב ונרגע, שומע את שירת הציפורים ואת פכפוך הדגים במים. לא הרבה, אבל מספיק בשביל להיות מאושר.

יום אחד, כאשר ישב לו הממציא ליד עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות העיירה, ראה לפתע איש זקן עובר ובידו מזוודה.
"יום טוב לך", אמר לו הממציא, "ולאן מועדות פניך עם מזוודה זו?"
הזקן נעמד במקומו והניח את מזוודתו על הקרקע. הוא הביט בעיני הממציא ושאל:
"מדוע יושב אתה כאן בחוסר מעש, בעוד ביתך עולה באש?"
הממציא המופתע והמזועזע כאחד הודה לזקן על המידע והחל לטפס במעלה הדרך אל העיירה. כשהגיע הממציא אל העיירה וצעד ברחוב ראה את האנשים רגועים והחל לחשוד מעט. ואכן, כשהגיע אל ביתו ראה שלא דובים ולא יער, לא עשן ולא אש.
הממציא הכעוס נכנס לתוך ביתו. שבעת ילדיו שמחו על בואו ובאו לחבקו. בדרך, הפיל אחד מהם נר דולק והספה ניצתה באש. האש התפשטה במהירות ובנס הצליחו כולם לברוח מהבית. כעבור זמן מה הגיעו שרותי הכבוי וכיבו את האש, אך מהבית לא נותר שריד, והממציא, עם אשתו ושבעת ילדיו, עברו לגור בדירה שכורה, לפחות בינתיים.

למחרת, בשעות הצהריים המוקדמות, יצא הממציא לעבר עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר שעליו העיירה, כדי לפגוש את הזקן. כשהגיע לשם ראה אותו יושב כשרגליו משולבות זו בזו, עליהן הניח את מזוודתו ועליה שקית ובה גרגרים למען יאכלו הדגים, והיה לוקח בידו חופן גרגרים ומפזרם על המים והדגים היו עולים ובולעים מהגרגרים – והזקן היה מתלהב.
הממציא הכעוס הביט בו בגיחוך ואז אמר: "אמור לי איש זקן" שששש… אבל הזקן הפסיק אותו ואפילו לא הפנה את מבטו אלא רק סימן לו באצבעו שיבוא. הממציא הסתקרן ובא אל עבר הזקן. כשהגיע הפנה אליו הזקן את פניו: "ובכן?" שאל.
"אמור לי, כיצד ידעת שביתי יעלה באש והדבר קרה רק לארח שהגעתי אליו?"
"כך?", ענה הזקן, "אם כך, היה זה חישוב זמן מוטעה. הנחתי שייקח לך זמן רב יותר להגיע לביתך".
"אבל איך ידעת זאת?!" חזר הממציא הכעוס על שאלתו. הזקן חייך וזימן את הממציא להתקרב עוד. זה התכופף אל עבר הזקן עד שכמעט נגע בו. לפתע הבחין שעינו הימנית של הזקן סגולה.
"אני רואה", ענה הזקן בשקט והשליך חופן גרגרים נוסף אל המים. הממציא התישב על-יד הזקן ולקח גם הוא חופן גרגרים.
"אל תטרח", אמר לו הזקן, "הדגים לא יאכלו משלך". עיני הזקן היו מכוונות כל אותו זמן אל הדגים. הממציא הביט בזקן בתמיהה, אך זה לא הביט בו חזרה. הוא השליך את הגרגרים אל הנחל ולפתע כל הדגים צללו מתחת למים.
הממציא קפץ על רגליו: "איך ידעת זאת?!", הוא התעצבן. הזקן חייך וזימן אותו באצבעו. הוא רכן לעבר הזקן וזה מחק את חיוכו והביט בפניו של הממציא ברצינות רבה. עיניו התמהות של הממציא נעו על פניו של הזקן.
"אני רואה" ענה לפתע הזקן במסתוריות רבה.
"מה-?", שאל הממציא בשקט, "מה אתה רואה?".
הזקן, שנשען עד עכשיו לעבר הממציא, יישר את גבו. גם הממציא התיישר.
"אתה איש טוב", אמר הזקן.
"אנשים רבים רואים זאת", ענה הממציא בחיוך, "אך לא רבים רואים את העתיד!".
הזקן חייך חיוך מרוצה והביט בממציא, שכבר ניתן היה לראות עליו בבירור, שכבר נשר ממנו הכעס אשר הביא עמו אותו בוקר אל אותו אזור קסום ליד עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר שעליו העיירה.
"אם כך", השיב הזקן, "יודע אתה בדיוק מה אני רואה!"

השניים ישבו שעות ארוכות. הזקן סיפר סיפורי מופת והממציא היה מרותק. לבסוף שאל הממציא: "אמור לי, גורל, אני מפתח תוכנה לזיהוי טביעות אצבעות – דבר שישפר את מערכת הצדק, המשפט והביטחון בעולם. אמור לי, גורל, האם זה יצליח?"
"אענה לך מחר", ענה הגורל, "בינתיים רוץ אל אישתך, היא מחכה לך"
"אם כך, היה שלום ידידי, ניפגש מחר"
"אל תבוא מחר", אמר הגורל, "אתה תחליק בדרך ותפצע את רגלך"
"אם כן אבוא בדרך העוקפת, היא נוחה ובטוחה". השניים נפרדו והממציא החל לטפס במעלה ההר.

ב.

למחרת בבוקר השכים הממציא לקום. הוא התלבש, בא למטבח וניסה להכין ארוחת בוקר, אך הניסיון לא צלח לו במיוחד. בביתו התרגל ללחוץ על כפתור, וכך, באמצעות מכונה שהמציא, היתה ארוחת הבוקר נוצרת מעצמה. בדירה השכורה היה צריך להתקין אותה בכוחות עצמו והדבר לא עלה יפה. אם כן, ויתר הממציא אותו הבוקר על ארוחה, וירד מיד להיפגש עם הגורל. ליתר ביטחון, ירד הפעם בדרך הנוחה והארוכה. כשהגיע הממציא אל עץ אלון התבור ראה שהגורל מתהלך לאורך הגדה בכיוון הזרם ומזוודתו בידו. הוא הלך אליו.
"רואה", הוא אמר, "לא נפצעתי"
הגורל חייך: "יפה יפה"
הם הלכו לאורך הגדה בכיוון זרם הנחל.
"אמור לי, גורל", אמר הממציא, "מה במזוודתך? מדוע אינך מרפה ממנה לעולם?".
הגורל נעמד והניח את מזוודתו. הוא רכן לעבר הממציא והביט בו ברצינות. הממציא לא יכל להסיר את עיניו מעינו הסגולה של הזקן. לאחר שהביטו זה בעיני זה זמן-מה, התיישר הגורל, חייך את חיוכו האופייני, אחז במזוודתו והחל לצעוד. הממציא למד שלא ניתן לסחוט מהגורל תשובות שאין בכוונתו לספק והוא החליט לשנות את הנושא.
"בוקר יפה זה", אמר.
"באמת?", שאל הזקן, מופתע.
"אינך סבור כך?"
"אינני יודע", הסביר הגורל. "אני חי תמיד באביב. אינני נשאר באותו המקום לשתי עונות, וכבר הייתי באביבים יפים מזה".
הם התהלכו להם על גדת הנחל בכיוון הזרם וככל שהמשיכו ללכת נהיה הזרם חזק יותר ויותר. הגורל סיפר לממציא על מקומות בהם באביב כל הקרקע והעצים מתעטפים ברקמת פרחים צבעוניים וקסומים וריח ניחוחות ממלא את אפך. הים מקבל גוון מדהים של טורקיז והשמיים תכלת. מקומות בהם באביב ציוץ הציפורים נשמע כשירת בנות הים ופכפוך הגלים בחוף כנגינת נבל. הוא סיפר לו על מקומות בהם באביב מגע הרוח הקרירה הוא כליטוף של מלאכים.
"אם זאת", הוסיף הזקן, "גם בוקר זה, יפה". וברגע שאמר זאת החליק הממציא על אבן ונפל למי הנחל העמוקים והקרים. הזרם היה חזק והוא ניסחף במהירות.

"עזור לי!" הוא קרא נואשות בעודו נסחף בזרם. הגורל רץ אחריו, אך הזרם היה מהיר ממנו. הממציא הרגיש איך סחף אדיר שהולך ומתגבר מושך אותו. לפתע התחוור לו דבר מה וכאדם שלבסוף, באחת, קלט לקראת מה הוא הולך – השתתק.
"מ – פ – ל ! " קרא הזקן מרחוק. זעזוע הרעיד את גופו של הממציא והוא החל לשלוח את ידיו לכל עבר בבהלה אדירה – מתאמץ בכל כוחו להציל את עצמו – ניסה לשחות, לתפוס במשהו, לעצור את הסחף, להינצל…
הוא הרגיש איך זרם אדיר משליך אותו, איך הוא ניתק מהמפל וצונח אל הסלעים למטה, כשלפתע, ברגע אחרון, ידיו נאחזו בסלע – שם, בקצה המפל, בנקודה ממנה מתחילים המים ליפול מטה, ניצב סלע והממציא נתפס בו. שתי ידיו נאחזו בסלע הרטוב בקושי רב וזרם קר הקשה את האחיזה, בעוד רגליו תלויות היו בין שמיים וארץ. הגורל רץ אליו, התישב על ברכיו, הניח את מזוודתו ומתח את ידו ככל שיכל לעבר ידו של הממציא, וזה הושיט את ידו גם כן.
…כבר כמעט נאחזו ידיהם זו בזו כשלפתע סרו עננים מהשמש. הגורל איבד את תשומת לבו ונעץ את עיניו בשמש. עינו הסגולה הבריקה באור סגול ובוהק. הממציא הביט בו בעיניים גדולות ומתחננות והושיט את ידו, אך הוא לא שם לב אליו והביט בשמש אחוז תדהמה.
"עזור לי…" ביקש הממציא בקול חלוש ורועד וכאילו העיר את הגורל משנתו-בהקיץ. הוא תפס בידו ומשה אותו מן המים.

ג.

השניים חזרו אל עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר שעליו העיירה. רגלו של הממציא נפצעה כשהחליק לנחל, והגורל תמך אותו בכתפו ועזר לו לצעוד. הוא חבש לו את הרגל הפצועה בעלים שהיו על גדת הנחל, ונתן לו ללעוס גרגרים אדומים שקטף שם. "זה יעזור להרגיע את הכאב", הוא אמר.
הם ישבו באוויר הצונן להירגע עמט והגורל פתח את מזוודתו והוציא פנקס. הוא רשם בו משהו והכניס אותו חזרה למזוודה.
"אכן רגלי נפצעה", הודה הממציא, "האם אינך טועה לעולם?". כעבור רגע מהורהר, פנה אליו שוב: "אמור לי גורל", שאל אותו, "מדוע נעצרת להביט בשמש?"
הגורל חייך. אחר כך מחק את חיוכו, פניו היו רציניות ואחר-כך עצובות. הממציא לא הבין מה מתחולל בנפש ידיו. הוא הביט בו בדריכות.
"ראיתי", ענה הזקן בשקט.
"את העתיד?", שאל הממציא.
"כן", ענה הזקן. עיניו היו מושפלות והוא דיבר בקול עצוב. הממציא הביט בו בסקרנות.
"מה ראית?" הוא שאל בהבנה.
"התוכנה שלך", הסביר הגורל, "זו שמזהה טביעות אצבעות – היא תהיה לך להצלחה גדולה ואתה תתפרסם בעולם כולו"
"הרי זה נפלא!" קרא הממציא בהתלהבות, "מדוע אתה עצוב כל כך?"
"אתה תהיה לאיש עשיר", המשיך הזקן באותו שקט עצוב ומצמרר, "אתה תהיה לאיש נודע ומכובד"
"אינך סבור שאלו חדשות נפלאות?!" שאל הממציא בהפתעה מרובה.
"ואז תמות", המשיך הזקן כאילו לא שמע את שאלותיו של הממציא.
ברגע שאמר זאת עברה צמרמורת בגופו של הממציא. הוא דיבר בטון מאיים ואפל, והמסתורין בקולו הרעיד את גופו של הממציא. לאחר מכן התפכח: "הרי כולנו נמות", אמר באופטימיות והביט בחיוך בגורל. אך הגורל השפיל את עיניו ונענע בראשו. דמעות החלו להצטבר בעיניו של הממציא והוא משך באפו.
"מה גילך?" שאל.
"גבוה מכפי שלמד האדם לכנות בשם" השיב הגורל.
"ובשנות חייך – האם טעית אי-פעם?", המשיך לשאול.
"מעולם לא", השיב הגורל. "הגורל, ידידי, הגורל לעולם אינו טועה".
הממציא בהה באוויר ודמעות כבדות זלגו מעיניו.
"אני מצטער", אמר הגורל, "אך ביום השביעי של השבוע השביעי של החודש השביעי של שנה מעוברת, תאבד את חייך".

ד.

היה היה ממציא שחי בעיר שעל ראש העולם. היו לו שבע נשים, שבעה ילדים, בית מפואר, חברת תוכנה לזיהוי טביעות אצבעות, וההון הגדול בעולם. הרבה מאד ובהחלט מספיק בכדי להיות מאושר.
היו לו שמו הטוב ומעמדו הרם. הוא היה מפורסם ונערץ ברחבי העולם. הרבה מאד ובהחלט מספיק בשביל להיות מאושר, אך הממציא לא היה מאושר.

היה זה היום השביעי של השבוע השביעי של החודש השביעי של שנה מעוברת. לפני שבע שנים נודע לו ממקור מהימן שהיום יאבד את חייו. זה שבע שנים ויותר, מאז שגורלו נודע לו, שנמנע הממציא מכל זכר של חיוך, נמנע מכל סוג של הנאה. בפסימיות תמידית ובאבל תמידי חי את חייו. היה סופר את השבועות והימים שנותרו לו לחיות. הוא לא הרבה לדבר על דבר ועל דברים שמחים לא דיבר בכלל. כשדבר מה רע קרה, או כשמישהו מת, היה אדיש. הוא היה אדם נערץ אך שנוא. "איך יתכן שאדם עלוב נפש שכזה יצר תוכנה מופלאה כל-כך, ששיפרה את מערכות הצדק, המשפט והביטחון בעולם, באופן כל-כך ניכר?!", היו אומרים אנשים.
אותו יום היה הממציא לחוץ מאי פעם. הוא היה שוכב במיטתו, וקם, וחוזר לשכב, היה מתהפך במיטה ובוכה, מתהלך בחדר, הלוך ושוב, פותח את המקרר, בוהה בו ואז טורק את דלתו, היה שואג, אוחז במשהו באוויר ואז משליכו על הרצפה, ואחר-כך מתישב ופורץ בבכי. כך התנהג כל היום. כל מספר דקות היה מביט בשעון, ולאחר מכן בשעון אחר. כל האנשים בבית פחדו להתקרב אלי – פחדו תמיד, אולם אותו יום פחדו באופן מיוחד. בין כה וכה, הזמן עבר והשעות חלפו, זו אחר זו – זה טבען של שעות – והממציא עודו שלם ובריא. וכבר שקיעה, ואחריה כבר מחשיך. נשפכים כוכבים והשעות עוברות, וכבר כמעט חצות הליל.
לפתע נעץ הממציא את עיניו בשעון. הוא שפשף את עיניו והביט שוב. הממציא היה אחוז תדהמה. הוא היה אחוז טירוף. הוא היה אחוז אימה – היום זה עתה הסתיים! את כל חייו הוא ביזבז, את כל מה שהיה לחיים להציע הוא דחה – וכל זאת בגלל נבואת שקר! שאגה נוראית נזעקה מן הבית.

הממציא היה מיואש, מתוסכל ומלא בשנאה עצמית. הוא יצא אל עבר הנהר וממנו אל סופו. קשור לסלע הוא השליך את עצמו אל המים. הוא צנח מטה חרישית ורק התפרצות המים שברה את דממת הלילה ואחריה גם פעמון הכנסייה, שהודיע על חצות הלילה ועל סוף היום.

ה.

וכך, דקה לפני סוף היום השביעי של השבוע השביעי של החודש השביעי של שנה מעוברת, הממציא העשיר, המכובד והחשוב בעולם, איבד את חייו.
ואם כן מסתבר אמנם שהגורל, ידידי, הגורל לעולם אינו טועה.

« הכתם הקודם
הכתם הבא »