הממציא והגורל

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | סיפורים

א.

היה היה ממציא שחי בעיירה שעל ראש הר. היו לו אישה, שבעה ילדים, וחנות קטנה של המצאות ופטנטים, שהיה מוכר בה מיני מכשירים לשיפור איכות החיים. לא הרבה, אבל מספיק בשביל להיות מאושר.
הוא היה נוהג לשבת ליד עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר שעליו העיירה. מקום קטן ושקט שבו היה יושב ונרגע, שומע את שירת הציפורים ואת פכפוך הדגים במים. לא הרבה, אבל מספיק בשביל להיות מאושר.

יום אחד, כאשר ישב לו הממציא ליד עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר שעליו העיירה, ראה לפתע איש זקן עובר ובידו מזוודה.
"יום טוב לך", אמר לו הממציא, "ולאן מועדות פניך עם מזוודה זו?"
הזקן נעמד במקומו והניח את מזוודתו על הקרקע. הוא הביט בעיני הממציא ושאל:
"ומדוע יושב אתה כאן בחוסר מעש, בעוד ביתך עולה באש?"
הממציא המופתע והמזועזע כאחד הודה לזקן על המידע והחל לטפס במעלה הדרך אל העיירה. כשהגיע הממציא אל העיירה וצעד ברחוב ראה את האנשים רגועים והחל לחשוד מעט. ואכן, כשהגיע אל ביתו ראה שלא דובים ולא יער, לא עשן ולא אש.
הממציא הכעוס נכנס לתוך ביתו. שבעת ילדיו שמחו על בואו ובאו לחבקו. בדרך, הפיל אחד מהם נר דולק והספה ניצתה באש. האש התפשטה במהירות ובנס הצליחו כולם לברוח מהבית. כעבור זמן מה הגיעו שרותי הכבוי וכיבו את האש, אך מהבית לא נותר שריד, והממציא, עם אשתו ושבעת ילדיו, עברו לגור בדירה שכורה, לפחות בינתיים.

למחרת, בשעות הצהריים המוקדמות, יצא הממציא לעבר עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר שעליו העיירה, כדי לפגוש את הזקן. כשהגיע לשם ראה אותו יושב כשרגליו משולבות זו בזו, עליהן הניח את מזוודתו ועליה שקית ובה גרגרים למען יאכלו הדגים, והיה לוקח בידו חופן גרגרים ומפזרם על המים והדגים היו עולים ובולעים מהגרגרים – והזקן היה מתלהב.
הממציא הכעוס הביט בו בגיחוך ואז אמר: "אמור לי איש זקן" שששש… אבל הזקן הפסיק אותו ואפילו לא הפנה את מבטו אלא רק סימן לו באצבעו שיבוא. הממציא הסקרן התקרב אל עבר הזקן. כשהגיע הפנה אליו הזקן את פניו: "ובכן?" שאל.
"אמור לי, כיצד ידעת שביתי יעלה באש והדבר קרה רק לארח שהגעתי אליו?"
"כך?", ענה הזקן, "אם כך, היה זה חישוב זמן מוטעה. הנחתי שייקח לך זמן רב יותר להגיע לביתך."
"אבל איך ידעת זאת?!" חזר הממציא הכעוס על שאלתו. הזקן חייך וזימן את הממציא להתקרב עוד. זה התכופף אל עבר הזקן עד שכמעט נגע בו. לפתע הבחין שעינו הימנית של הזקן סגולה.
"אני רואה", ענה הזקן בשקט והשליך חופן גרגרים נוסף אל המים. הממציא התיישב על-יד הזקן ולקח גם הוא חופן גרגרים.
"אל תטרח", אמר לו הזקן, "הדגים לא יאכלו משלך."
עיני הזקן היו מכוונות כל אותו זמן אל הדגים. הממציא הביט בזקן בתמיהה, אך זה לא הביט בו בחזרה. הוא השליך את הגרגרים אל הנחל ולפתע כל הדגים צללו מתחת למים.
הממציא קפץ על רגליו: "איך ידעת זאת?!", הוא התעצבן. הזקן חייך וזימן אותו באצבעו. הוא רכן לעבר הזקן וזה מחק את חיוכו והביט בפניו של הממציא ברצינות רבה. עיניו התמהות של הממציא נעו על פניו של הזקן.
"אני רואה", ענה לפתע הזקן במסתוריות רבה.
"מה-?", שאל הממציא בשקט, "מה אתה רואה?"
הזקן, שנשען עד עכשיו לעבר הממציא, יישר את גבו. גם הממציא התיישר.
"אתה איש טוב", אמר הזקן.
"אנשים רבים רואים זאת", ענה הממציא בחיוך, "אך לא רבים רואים את העתיד!"
הזקן חייך חיוך מרוצה והביט בממציא, שכבר ניתן היה להצהיר עליו במפורש, שזנח את הכעס שהביא עמו אותו בוקר אל אותו אזור קסום ליד עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר שעליו העיירה.
"אם כך", השיב הזקן, "יודע אתה בדיוק מה אני רואה!"

השניים ישבו שעות ארוכות. הזקן סיפר סיפורי מופת והממציא היה מרותק. לבסוף שאל הממציא: "אמור לי, גורל, אני מפתח תוכנה שתוכל לחזות אסונות טבע לפני התרחשותם. שריפות, רעידות אדמה, סופות הוריקן, גלי צונאמי. אם אצליח לפתח אותה כפי שאני מתכוון, היא תוכל להציל את חייהם של אנשים רבים ותשפר את הביטחון בכל העולם. אמור לי, גורל, האם אצליח?"
"אשיב לך בפגישתנו הבאה," ענה הגורל, "בינתיים רוץ אל אשתך. היא מחכה לך."
"אם כך, היה שלום ידידי, ניפגש מחר."
"אל תבוא מחר," אמר הגורל, "אתה תחליק בדרך ותפצע את רגלך."
"אז אבוא בדרך העוקפת, היא נוחה ובטוחה."
השניים נפרדו והממציא החל לטפס במעלה ההר.

ב.

למחרת בבוקר השכים הממציא לקום. הוא התלבש, בא למטבח וניסה להכין ארוחת בוקר, אך הניסיון לא צלח לו במיוחד. בביתו התרגל ללחוץ על כפתור, וכך, באמצעות מכונה שהמציא, הייתה ארוחת הבוקר נוצרת מעצמה. בדירה השכורה היה צריך להתקין אותה בכוחות עצמו והדבר לא עלה יפה. אם כן, ויתר הממציא אותו הבוקר על ארוחה, וירד מיד להיפגש עם הגורל. ליתר ביטחון, ירד הפעם בדרך הנוחה והארוכה. כשהגיע הממציא אל עץ אלון התבור ראה שהגורל מתהלך לאורך הגדה בכיוון הזרם ומזוודתו בידו. הוא הלך אליו.
"רואה?", הוא אמר, " – לא נפצעתי."
הגורל חייך: "יפה יפה."
הם הלכו לאורך הגדה בכיוון זרם הנחל.
"אמור לי, גורל", אמר הממציא, "מה במזוודתך? מדוע אינך מרפה ממנה לעולם?"
הגורל נעמד והניח את מזוודתו. הוא רכן לעבר הממציא והביט בו ברצינות. הממציא לא יכל להסיר את עיניו מעינו הסגולה של הזקן. לאחר שהביטו זה בעיני זה זמן-מה, התיישר הגורל, חייך את חיוכו האופייני, אחז במזוודתו והחל לצעוד. הממציא למד שלא ניתן לסחוט מהגורל תשובות שאין בכוונתו לספק והוא החליט לשנות את הנושא.
"בוקר יפה זה", אמר.
"באמת?", שאל הזקן, מופתע.
"אינך סבור כך?"
"אינני יודע", הסביר הגורל. "אני חי תמיד באביב. אינני נשאר באותו המקום לשתי עונות, וכבר הייתי באביבים יפים מזה."
הם התהלכו להם על גדת הנחל בכיוון הזרם וככל שהמשיכו ללכת נהיה הזרם חזק יותר ויותר. הגורל סיפר לממציא על מקומות בהם באביב כל הקרקע והעצים מתעטפים ברקמת פרחים צבעוניים וקסומים וריח ניחוחות ממלא את אפך. הים מקבל גוון מדהים של טורקיז והשמיים תכלת. מקומות בהם באביב ציוץ הציפורים נשמע כשירת בנות הים ופכפוך הגלים בחוף כנגינת נבל. הוא סיפר לו על מקומות בהם באביב מגע הרוח הקרירה הוא כליטוף של מלאכים.
"עם זאת", הוסיף הזקן, "גם בוקר זה, יפה הוא." וברגע שאמר זאת החליק הממציא על אבן ונפל למי הנחל העמוקים והקרים. הזרם היה חזק והוא נסחף במהירות.

"עזור לי!" הוא קרא נואשות בעודו נסחף בזרם. הגורל רץ אחריו, אך הזרם היה מהיר ממנו. הממציא הרגיש איך סחף אדיר שהולך ומתגבר מושך אותו. לפתע התחוור לו דבר-מה בעל חשיבות יוצאת דופן, וכאדם הקולט באחת דבר-מה חשוב-עד-מאוד שנסתתר מדעתו עד אותו הרגע – השתתק.

" מ – פ – ל ! " קרא הזקן מרחוק. צמרמורת עברה בגופו של הממציא. הוא התעשת והחל להתאמץ ולפרפר בניסיון נואש להינצל מגורלו – לשחות, לתפוס במשהו, להיאחז באיזו תקווה או באיזה ענף.

הוא הרגיש איך הנה עוד שנייה זרם אדיר משליך אותו, איך הוא ניתק מהמפל וצונח באוויר אל הסלעים המחודדים למטה כשלפתע, ברגע האחרון, ידיו נאחזו בזיז של סלע – שם, ממש בקצה המפל, בנקודה בה מתחילים המים את צניחתם מטה – שם בלט זיז של סלע מתוך המים והממציא הצליח להיאחז בו. שתי ידיו אחזו בסלע הרטוב בקושי רב וזרם קר הקשה את האחיזה, בעוד רגליו תלויות היו בין שמיים וארץ. הגורל רץ אליו, התיישב על ברכיו, הניח את מזוודתו ומתח את ידו ככל שיכול לעבר ידו של הממציא. הממציא הושיט את ידו גם כן ומתח אותה ככל יכולתו. כבר כמעט נאחזו ידיהם זו בזו, כשלפתע סרו עננים מהשמש וקרן ישירה זרחה על פניו של הגורל.

הזקן איבד את תשומת לבו, נעץ את עיניו בשמש ושקע בהרהור מוזר. עינו הסגולה הבריקה באור סגול ובוהק. הממציא הביט בו בעיניים גדולות ומתחננות והושיט את ידו, אך הגורל היה מהופנט אל האור הבהיר ולא שת ליבו אל הממציא התלוי על הסלע. הוא הביט בשמש אחוז תדהמה.

"עזור לי…" ביקש הממציא בקול רועד.
הגורל כמו הקיץ משינה, תפס בידו ומשה אותו מן המים.

ג.

השניים חזרו אל עץ אלון התבור שלצד הנחל שלמרגלות ההר שעליו העיירה. רגלו של הממציא נפצעה כשהחליק לנחל, והגורל תמך אותו בכתפו ועזר לו לצעוד. הוא חבש לו את הרגל הפצועה בעלים שהיו על גדת הנחל, ונתן לו ללעוס גרגרים אדומים שקטף שם. "זה יעזור להרגיע את הכאב", הוא אמר.

הם ישבו באוויר הצונן להירגע מעט והגורל פתח את מזוודתו והוציא פנקס. הוא רשם בו משהו והכניס אותו בחזרה למזוודה.
"אכן רגלי נפצעה", הודה הממציא, "האם אינך טועה לעולם?"
כעבור רגע מהורהר, פנה אליו שוב: "אמור לי גורל", שאל אותו, "מדוע נעצרת להביט בשמש?"

הגורל חייך. אחר כך מחק את חיוכו, פניו היו רציניות ואחר-כך עצובות. הממציא לא הבין מה מתחולל בנפש ידיו. הוא הביט בו בדריכות.
"ראיתי", ענה הזקן בשקט.
"את העתיד?", שאל הממציא.
"כן", ענה הזקן. עיניו היו מושפלות והוא דיבר בקול עצוב. הממציא הביט בו בסקרנות.
"מה ראית?" הוא שאל בהבנה.
"התוכנה שלך," הסביר הגורל, "זו שתוכל לחזות אסונות טבע לפני התרחשותם – היא תהייה לך להצלחה גדולה ואתה תתפרסם בעולם כולו."
"הרי זה נפלא!" קרא הממציא בהתלהבות. "מדוע אתה עצוב כל כך?"
"אתה תהיה לאיש עשיר." המשיך הזקן באותו שקט עצוב ומצמרר. "אתה תהיה לאיש נודע ומכובד."
"אינך סבור שאלו חדשות נפלאות?!" שאל הממציא בהפתעה מרובה.
"ואז תמות." המשיך הזקן כאילו לא שמע את שאלותיו של הממציא.
ברגע שאמר זאת עברה צמרמורת בגופו של הממציא. הגורל דיבר אליו בטון מאיים ואפל, והמסתורין שהתנגן בקולו הרעיד את גופו של הממציא. לאחר מכן התפכח: "הרי כולנו נמות", אמר באופטימיות והביט בחיוך בגורל. אך הגורל השפיל את עיניו ונענע בראשו. דמעות החלו להצטבר בעיניו של הממציא והוא משך באפו.

"מה גילך?" שאל.
"גבוה מכפי שלמד האדם לכנות בשם" השיב הגורל.
"ובשנות חייך – האם טעית אי-פעם?", המשיך לשאול.
"מעולם לא", השיב הגורל. "הגורל, ידידי, הגורל לעולם אינו טועה."
הממציא בהה באוויר ודמעות כבדות זלגו מעיניו.
"אני מצטער", אמר הגורל, "אך ביום השביעי של השבוע השביעי של החודש השביעי של שנה מעוברת, תאבד את חייך."

ד.

היה היה ממציא שחי בעיר שעל ראש העולם. היו לו שבע נשים, שבעה ילדים, ביתו המפואר, עסק של תוכנה לחיזוי אסונות טבע וההון הגדול בעולם. הרבה מאד ובהחלט מספיק בכדי להיות מאושר.
היו לו שמו הטוב ומעמדו הרם. הוא היה מפורסם ונערץ בכל רחבי תבל. הרבה מאד ובהחלט מספיק בשביל להיות מאושר, אך הממציא לא היה מאושר.

היה זה היום השביעי של השבוע השביעי של החודש השביעי של שנה מעוברת. לפני שבע שנים נודע לו ממקור מהימן שהיום יאבד את חייו. זה שבע שנים ויותר, מאז שגורלו נודע לו, שנמנע הממציא מכל זכר של חיוך, נמנע מכל סוג של הנאה. בעגמומיות תמידית ובאבל תמידי חי את חייו. היה סופר את השבועות ואת הימים שנותרו לו לחיות. הוא לא הרבה לדבר על דבר ועל דברים שמחים לא דיבר כלל. כשדבר מה רע קרה, או כשמישהו מת, היה אדיש. הוא היה אדם נערץ אך שנוא. "איך יתכן שאדם עלוב נפש שכזה יצר תוכנה מופלאה כל-כך, שהצילה את חייהם של אנשים רבים ושיפרה את הביטחון בכל העולם?!", היו אומרים אנשים.

אותו יום הוא היה נסער ונרגז מאי פעם. הוא היה שוכב במיטתו, וקם, וחוזר לשכב. היה מתהפך במיטה ובוכה, מתהלך בחדר, הלוך ושוב, ושוב שוכב. פותח את המקרר, בוהה בו ואז טורק את דלתו. שואג, אוחז במשהו באוויר ואז משליך אותו על הרצפה ומנפץ אותו בזעם – ואז מתיישב על הרצפה ופורץ בבכי. שוב שוכב במיטתו, שוב קם ושוב מתהלך בחדר אנה ואנה.

כך התנהג כל היום. כל מספר דקות היה מביט בשעון, ולאחר מכן בשעון אחר. כל האנשים בבית פחדו להתקרב אליו – פחדו תמיד, אולם אותו יום פחדו במיוחד. בין כה וכה, הזמן עבר והשעות חלפו, בזו אחר זו, כטבען של שעות, והממציא עודנו שלם ובריא. וכבר שקיעה, ואחריה מחשיך. נשפכים כוכבים והשעות עוברות, וכבר כמעט חצות הליל.

לפתע נעץ הממציא את עיניו בשעון. הוא שפשף את עיניו והביט שוב. הממציא היה אחוז תדהמה. הוא היה אחוז טירוף. הוא היה אחוז אימה – היום זה עתה הסתיים! את כל חייו הוא אבד, בזבז לריק את שבע שנותיו הטובות, את כל מה שהיה לחיים להציע הוא דחה – וכל זאת בגלל נבואת שקר! שאגה נוראית נזעקה מן הבית והדהדה בשמי העיר השחורים.

הממציא היה מיואש, מתוסכל ואכול בשנאה עצמית. הוא יצא בדממה מהבית, אל עבר הנהר ואל סופו.

קשור לסלע הוא השליך את עצמו אל המים.
הוא צנח מטה חרישית ורק התפרצות המים שברה את דממת הלילה ומיד לאחריה גם פעמון הכנסייה, שהודיע על חצות הלילה ועל סוף היום.

ה.

וכך, דקה לפני סוף היום השביעי של השבוע השביעי של החודש השביעי של שנה מעוברת, הממציא העשיר, המכובד והחשוב בעולם, איבד את חייו.
ואכן מתברר שהגורל, ידידיי, הגורל לעולם אינו טועה.

|| כל הכתמים בקטגוריה: סיפורים ||

« הכתם הקודם
הכתם הבא »