השומה

פורסם בתאריך | 8 באוגוסט 2013 | בקטגוריה | סיפורים

"לפתע זה זז. לא תזוזה משמעותית, אבל בכל-זאת. עדיין לא סלחתי לעצמי על שלא שמתי-לב, הרי עברתי ממש לידו, והמשכתי ללכת. הייתי טרוד מדי בעצמי, רגוז על חוסר הריכוז שהיה לי בפגישת המנהלים ועל שמר רוזנפלד, המנכ"ל, נזף בי.

הלכתי ברגל. חשבתי שזה ירגיע אותי. לראות את תנועות הים העדינות ולהריח את ריחו. למען האמת היה לילה אביך והים לא הפגין התיחסות לדאגותיי, ולמרות שלא היה באוויר שביב של משב רוח, הגלים עמדו במקומם. בצעדים כבדים התהלכתי על מרצפות האבן החלודות של המזח, שקוע בעצמי עד מעבר הראש. נושם בקושי דרך פתחי האוורור. נחבט מפעם לפעם בשיכור חסר-בית שהיה שרוע על צדי הדרך. העניין הוא כזה, די מוצדק בעיקרו: אני אחראי הייתי לסכם את הנתונים שעלו מסקר שוק מקיף שהחברה ערכה, ולשרטט גרף מפולח של מצב המתחרים שלנו בשוק האסייתי בעשור האחרון. זו אמורה היתה להיות הפגישה המסכמת שבסופה נחתום על החוזה. אמת כי תוכנית גאונית היתה שם. בתום חמש שנים היינו משתלטים על השוק לחלוטין. נזיפה, צריך להודות, היתה התגובה העדינה ביותר שיכול אני להעלות בדעתי. הפגנתי התרכזות מוגזמת בבעיותיי האישיות ולא שמתי-לב למהלך הפגישה.

אשתי – קצת קשה לי לסיים את המשפט כי אטיל בזאת את האשמה כולה על כתפיה. אמת היא שאני מרוכז בעצמי. אינני מסוגל להתנתק מהתחושה שכולם נגדי. אינני מסוגל לעבור למצב החדש שאני נמצא בו. על כל פנים, אהבתי את אשתי ולא רציתי לתת לה גט. ניסיתי להבין למה היא לא מרוצה במשך כל הפגישה. הרי לא הייתי מאשים את עצמי. התחלתי לשנוא אותה. להאשים אותה בשנאת חינם, בבוגדנות. אחר-כך ננזפתי.

אגב הליכה בחום ובלחות הגבוהים העליתי השערות בלי סוף. כלומר, מובן היה לי שכולם רודפים אותי ושאין לי אלא לחשוב בהיגיון ולהבין איך אני נמלט מכאן. חשדתי באשתי שהיא בוגדת בי עם מר רוזנפלד וצריך הייתי להחליט את מי מהם ארצח. מצד אחד אהבתי את אשתי וקיוויתי שאם רוזנפלד ימות יהיה לנו סיכוי ביחד. כמובן שאסור שתדע שאני רצחתי אותו. אבל לא רציתי לפגוע בה – אם בגדה בי אתו, הרי שאהבה אותו, ולא רציתי שתצטרך לבכות עליו. לא הייתי רוצח אותו כי עדיין קיוויתי שהעסקה תצליח ובלעדיו היא היתה קורסת לחלוטין. מצד שני, אם הייתי רוצח את אשתי, איך הייתי יכול להמשיך לתפקד בחברה? הרי רוזנפלד היה מועך אותי. נקלעתי למבוי סתום. בעטתי בעצבנות בגופה של שיכור שצנחה אל תוך הים.

איכשהו הייתי אדיש לחלוטין כשגיליתי שאשתי שרועה מתה על הכורסא בסלון. לא טרחתי לחפש את מכתב ההתאבדות שלה. היא היתה נורא לא מסודרת. תמיד הסברתי לה לשים דברים במקום כשהיא גומרת אתם, זה לא כל-כך מסובך. נראה לי שהיא עשתה את זה בכוונה, היא רצתה להרגיז אותי.

זרקתי אותה מהחלון. היה פח אשפה גדול ברחוב מתחת. התישבתי עייף ומיוזע על הכורסא והפעלתי טלוויזיה. שלושה ילדים אכלו אישה אחת. צפיתי בריכוז כדי להשכיח מהראש את מה שקורה סביבי. היה אחד עם שיער ג'ינג'י, לא ממש ג'ינג'י, מעין חום-כתמתם. הוא לבש אוברול ונעלים שחורות מבריקות. לשניים האחרים היה ג'ינס ושיער שחור, לאחד מהם שומה מתחת האוזן, על הלחי השמאלית. הם היו במעין חורשה, עטופה בירוק מלאכותי ונחל עבר באמצע. מתחת לאלון ליד הנחל הם ישבו שלושתם ואכלו גופה של אישה עירומה, בלונדינית. הג'ינג'י אכל את השוק השמאלי ושני האחרים את הבטן והידיים. כל הזמן נעצתי את העיניים בשומה של ההוא. הוא הזיז את הראש תוך כדי שהוא אכל והשומה זזה שם הלוך ושוב, ובחיי, היא היתה מכוערת. מין כתם שחור מעוות ושעיר שתקוע על הלחי השמאלית מתחת לאוזן. ממש התחלתי לשנוא אותו. איזה ילד מעוות ומבחיל. איך הם הסכימו להיות חברים שלו, שני האחרים, ממש נורא.

בינתיים היה פיצוץ בחוץ. הרחוב עלה באש ואנשים צרחו בקולי קולות. הגברתי את העצמה. ברקע נשמעה הסונטה השלישית של שופן, יצירה מדהימה. שמעתי פעם ביצוע של גלן גולד, ולא אהבתי במיוחד. גולד באמת מיועד ליצירות של באך, הוא יותר מדי מדויק ומחושב. כאן שמעו את הביצוע של אמיל גילס. גאון, כל-כך מרוח ומתקתק. מיד שומעים שהוא קיבל חינוך סובייטי.

למען האמת הפיגוע היה המסווה המושלם ביותר שיכולתי להעלות בדעתי. רוזנפלד דאג לי וניסה לנחם אותי. מקץ שבוע העסקה עם היפנים נחתמה סופית. לחצנו ידיים ופתחתנו בקוק של יין משובח ואז רוזנפלד קפץ מהחלון של הקומה השישים. הוא צנח במשך דקה שלמה. קיוויתי שהוא יצא מזה בשלום, אבל הוא תמיד היה נגדי. הוא מת בשניה שהוא הגיע לקרקע.

שמתי-לב שהאנשים מסביבי משתגעים לאט-לאט. אחרי חודש נשארו בתל-אביב שליש מהאנשים שהיו בה. התחילו מגפות שונות וגלים של רציחות המוניות. אחרי הרבה זמן, שנה-שנתיים, מתו כל היפנים מהחברה של העסקה. בסין התפשט דבר, נשארו שם ארבעה אנשים.

ראשיתו של דבר היתה בגט שאשתי דרשה. אחריו באה הפגישה הארורה עם היפנים, שבמהלכה הייתי שקוע במחשבות על אשתי ואחריה רוזנפלד נזף בי. אחר-כך היתה ההליכה ההיא ברחוב, שבמהלכה הייתי שקוע בנזיפה. הלכתי ליד זה – ממש ליד זה כשזה זז. אם לא הייתי כל-כך שקוע בעצמי, הייתי רואה. הייתי יכול להפשיל שרוולים, להתכופף ולהחזיר את זה למקום. אבל לא, במקום זה, במקום לנצל הזדמנות שמעטי מעט מקבלים פעם בחיים – ההזדמנות להציל את האנושות: הרי אנשי כל העולם היו עומדים בתור כדי לקבל חתימות ולהודות לי – במקום זה, הייתי מרוכז בעצמי ונתתי לסוף העולם להגיע."

הוא קם וקפץ מהחלון, התרסק על הכביש ונדרס על-ידי משאית. היא היתה פסיכולוגית מוצלחת בסך-הכל, לא היה לה מה לעשות בנידון – האיש היה משוגע לחלוטין, סוף-העולם וכאלה, היא לא האשימה את עצמה. מבחינתה היא היתה ממשיכה לעבוד שם, אבל הבוס פיטר אותה. היה לה בוס מניאק.

« הכתם הקודם
הכתם הבא »