זקן היה מתגורר

פורסם בתאריך | 11 באוגוסט 2013 | בקטגוריה | סיפורים

זקן היה מתגורר בעיירה המרוחקת עשרים פרסאות-סוסים מהעיר הבירה. הולכי בטל רבים, כמו גם הולכי דרך היו יודעים אותה לרוב, והאבק בחוצותיה מתחלף היה עיתים תכופות. היה זה לכן, אולי, שהנשים היו רוחצות את גופיהן מדי שבת, ומדיפות סבוניהן בעמדן במטבח, לבשל איזה תבשיל-שבת, או איזה מרק.
והזקן זקן. ולילותיו טרופים שינה מפאת רבים ימיו, ובימים הוא בא. ובימים הוא בא אל היכלות העיר, או אל איזו מסבאה. והנודד נודד, ומתהלך הלוך הארץ לרוחבה. ובשובו אל הבירה היה עוצר בעיירה המדוברת. ובעיירה דברים לרוב, אך הם אינם מדוברים, שמא תשמענה הנשים ותעזובנה.
והאישה אישה. ובגופה רחוץ עומדת במטבח מדי שבת, לבשל אותו תבשיל, או איזה מרק. וכבר ימים רבים מאוד, המתאספים אלי שנה, לכדי שנים רבות וכבר כמעט חיים שלמים.
יפות מאוד הן שתי עיניו, וניבטים בהן ימים ונהרות וכל מראות תבל אשר הלך. ודברים לו לספר על המראות אשר ראה. ובקולו עדין ומלא פליאה אל נפלאות בריאה באמונה כמעט שלמה. יושבים סביבו גברים ומשתדלים להאזין, אולם נטו מזה לשכוח האזן איכה להאזין מאז עזבו אימותיהן את העולם. ותבל טובה, וסיפוריו יפים.
עומדות הנשים בבתיהן למול כיריים. ובשרו טוב שיהלוך רבות. והנשים חומדות. כאשר דרכו אל בית הבושת ועובר על הבתים. ועל שום נשים גופו חמוד, שכל בית נוסף שעובר, נחמד גופו יותר, וחמודות עיניו, וטוב בשרו.
החושך מתעקש להתבשל על פני הארץ, להתבעבע, ומתאדה לכדי ענן על פני שמיים וללילה על פני סהר. רק כוכב אחד ועוד כוכבים שניים נדלקים. והנרות. הרי ידעו הולכי היום שהימים רבים, ומתרבים מדי שקיעה. שהשבת יוצתה ממנו, הרי לא תשא לעד שבת.
בבית הבושת הגניחות פסקו והנודד פסק מהלך. ובושם ניקיון אופף שריריו.
באחד הבתים, על מיטתו בלויה ועתיקה מאוד, גונח הזקן מייסורים. על השולחן דולקות נרות בזוג והיא מוזגה לקערה תבשיל, להעלות אל המיטה, פני יירדם רעב. ומשפחתו מבראשית עולה אל החדר, לנחמו מדבר חוליו. האב מביט בו מפוכח וטוב, האם לוטפת מראשותיו, והיא זקנה מאוד. באים סבו וסבתו, לומר עליו ברכה, ומחייכים בנימוס, שיאמין בסוד הזמן, ובפלאי בריאה. ושוב נשובה לעולם, ובוא נבואה לתפילת שבת, לחסד. והנה באה מצטרפת האישה, להאכילו בטרם ישן את שנתו.
חורקים צירי המיטה בפיתולי הזקן. והוא שקט בגניחותיו, וממתין בחשק. הכף משימה זקנה בשפתותיו. יהיה טוב, בוכה, הכל יהיה בסדר. אם רק ראיתי את תבל, שותק, ולא ישבתי בטלות את כל ימיי בזו העיירה האומללה, בזה הבית הריקן, עם האישה החסודה העגונה. רק התבשיל היום אחר. היום מוצלח ומבושם. חיים שלמים היה תבשיל אחד לבוא שבת, והיום – אחר. היום לשבח ולחמד הבשר. "אישה…"
אך משקטת היא אותו שיירגע, ולא יקשה על כאביו. תבל כולה מתבעבעת בקדירה. לכבוד זה המיצוי ראוי נדוד אלי תבל אחרת, אלי עולם הבא.

« הכתם הקודם
הכתם הבא »