חוזר הביתה בלילה

פורסם בתאריך | 8 באוגוסט 2013 | בקטגוריה | סיפורים

אבל זה לא החושך. גם החושך, אבל בעיקר האור. פנסי הרחוב שעוברים מעלי אחד אחד. עם האורות הצהבהבים הבוהקים שלהם. שמדלגים מעלי בדממה. אחד… אחד… נשארים עם המבט הרציני הזה. כאילו שהם בוחנים אותי. אחד… אחד… זה הצללים שלי. המבט החושש, שסוקר את המדרכה המחשיכה ומוארת… מחשיכה ומוארת… עם כל פנס שקט שעובר. הפסים… אולי בעיקר הפסים… פסי המדרכה שעוברים אותי אחרי מספר צעדים משתנה, שמאבדים את הקצב… אולי בעיקר הפסים…
לאו דווקא החושך, לחושך אני כבר רגיל, אבל הלילה כולו. הקרירות הזאת. הכי נוראה היא הדממה. היא מתהלכת לידי בלאט. מביטה בי ברשעות מאולצת, ואז, מדי פעם, היא מתקרבת ונושפת לתוך אוזניי. ומטפסת לה על צווארי, ואז שוב נושפת. וכל הזמן הזה הפסים… עוברים אותי בקצב משתנה… מבלבלים אותי, מטעים אותי בצעדיי…
אינני אוהב את ההליכה בלילה. תמיד משהו רע קורה בלילה. ובמקום כלשהו רחוק, ניתזת זעקה ומתפזרת בחושך. איני אוהב את הדממה, את השקט החשוך המטפס מעלי, ומדי פעם לוחש את שמי… ניר… ניר… ואת הערפל שעוקב אחרי.
מדי פעם אני מרים את הראש בחשש. מביט מאחורי, לראות מי קורא לי, מי עוקב אחרי. אני מביט בחושך, בשחור המתמשך עד הנצח, או לפחות עד הבוקר, או עד הפנס הבא. מביט ושומע קולות. וחושש. ומהר מאוד מחזיר את מבטי הרועד אל המדרכה. אל הפסים העוברים… הצללים המתחלפים…
הכי הייתי רוצה לעצום עיניים, אבל מזה אני פוחד אף יותר. הכי הייתי רוצה להפסיק לשמוע. להפסיק לחוש את הדממה המתכרבלת באזניי. הייתי רוצה להתכרבל במשהו, להתחמם… הייתי רוצה להיות כבר בבית… אינני אוהב את ההליכה בלילה…

« הכתם הקודם
הכתם הבא »