חוזר הביתה בלילה

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | סיפורים

אבל זה לא החושך. גם החושך, אבל בעיקר האור. פנסי הרחוב שעוברים מעליי אחד אחד. עם האורות הצהבהבים הבוהקים שלהם. שמדלגים מעליי בדממה. אחד… אחד… נשארים עם המבט הרציני הזה. כאילו שהם בוחנים אותי. אחד… אחד… זה הצללים שלי. המבט החושש, שסוקר את המדרכה המחשיכה ומוארת… מחשיכה ומוארת… עם כל פנס שקט שעובר. הפסים… אולי בעיקר הפסים… פסי המדרכה שעוברים אותי אחרי מספר צעדים משתנה, שמאבדים את הקצב… אולי בעיקר הפסים…

לאו דווקא החושך, לחושך אני כבר רגיל, אבל הלילה כולו. הקרירות הזאת. הכי נוראה היא הדממה. היא מתהלכת לידי לאט. מביטה בי ברשעות מאולצת, ואז, מדי פעם, היא מתקרבת ונושפת לתוך אוזניי. ומטפסת לה על צווארי, ואז שוב נושפת. וכל הזמן הזה הפסים… עוברים אותי בקצב משתנה… מבלבלים אותי, מטעים אותי בצעדיי…

אינני אוהב את ההליכה בלילה. תמיד משהו רע קורה בלילה. ובמקום כלשהו רחוק, ניתזת זעקה ומתפזרת בחושך. איני אוהב את הדממה, את השקט החשוך המטפס מעליי, ומדי פעם לוחש את שמי… ניר… ניר… ואת הערפל שעוקב אחריי.

מדי פעם אני מרים את הראש בחשש. מביט מאחוריי, לראות מי קורא לי, מי עוקב אחריי. אני מביט בחושך, בשחור המתמשך עד הנצח, או לפחות עד הבוקר, או עד הפנס הבא. מביט ושומע קולות. וחושש. ומהר מאוד מחזיר את מבטי אל המדרכה. אל הפסים העוברים… הצללים המתחלפים…

הכי הייתי רוצה לעצום עיניים, אבל מזה אני פוחד אף יותר. הכי הייתי רוצה להפסיק לשמוע. להפסיק לחוש את הדממה המתכרבלת באוזניי. הייתי רוצה להתכרבל במשהו, להתחמם… הייתי רוצה להיות כבר בבית… אינני אוהב את ההליכה בלילה…

|| כל הכתמים בקטגוריה: סיפורים ||

« הכתם הקודם
הכתם הבא »