סיפורים אמיתיים ומדהימים מהמשרד של מיכאל

פורסם בתאריך | 9 באוגוסט 2013 | בקטגוריה | סיפורים

א.

סיוון ספרה על כתבה מהעיתון: בן קיבוץ קפץ קפיצת ראש לתוך הבריכה, מתוך שינה, באמצע הלילה. הוא מת מיד כיוון שהיא הייתה ריקה. ליאור צחק, וסיוון אמרה שזה סיפור אמיתי, ושזה לא מצחיק. "זה באמת לא מצחיק", עודד אמר, "נערים בקיבוץ כבר הפכו את ההתאבדות בבריכה למנהג קבוע".
"בשדה בוקר היה מקרה אחד של התאבדות", התחיל מיכאל לספר, "והוא לא היה כזה…

הוא היה ממחזור הגיל שלי, הכרתי אותו היטב. הוא היה מאוד בודד בקיבוץ. לא היו לו חברים בכלל והוא היה מאוד מלנכולי. פעם אחת הוא התאהב בנערה – היא היתה חברה בכת רינה שני ושידלה אותו להצטרף גם. בכת של רינה שני הוא לקח מריחואנה ואל.אס.די, שילוב שגורם להפרעות פסיכוטיות בלתי הפיכות. הוא ברח מהכת אחרי שחברה שלו זרקה אותו ובלילות הוא היה חולם שהוא עץ ושבוקעים מתוכו שרשים ומהדקים אותו לקרקע. הוא סבל כאבי תופת, פיזיים. למרות שנשלח לרופאים ולפסיכיאטרים מומחים הוא המשיך לסבול. הוא בן לרב סמל בעל היסטוריה צבאית מפוארת, ששלח אותו לצבא ליחידה קרבית ובערב היום שבו התגייס, הוא לקח את רובה אביו והכניס לעצמו כדור לראש".

ב.

רינה שני הייתה משוררת מהבוהמיה התל-אביבית של שנות השישים, יחד עם נתן אלתרמן ואלכסנדר פן. באחד מן הימים ההם היא מאסה בעניין ויצאה לגלות את עצמה בהודו, שם היא שינתה שת שמה ל"ריין שיין" – הנסיכה היפה, וחזרה ארצה להקים כת. היא ישבה בזיכרון-יעקב ואספה סביבה נערים בודדים. שם היא עזרה להם למצוא את עצמם ואת האמת דרך חיי קהילה והנחיה אישית, ושמשה להם בתור מורת דרך ובתור תחליף אם – –
– – זאת משום שאחד מעיקרי הבנייה העצמית היה שנאת ההורים, וכך כמו בצופים, כל חניך קיבל משימה: לשרוף את בית הוריו, לכרות להם יד, הכל מלבד מוות. כל ערב הם התכנסו ועמדו בתור לקבל ארוחת ערב, מריחואנה, ואל.אס.די. שילוב, כאמור, הגורם לנזק שכלי שלא ניתן לרפא. סופו של הסיפור הוא שמיד לאחר שהמשטרה החלה לנהל נגדה חקירות, היא ברחה חזרה להודו, מתה מצהבת ועפר גופתה השרופה פוזר על הגאנגס.

ג.

בצריף של בן-גוריון בשדה בוקר היה שומר, שיצא באחד הלילות אל הכביש ונדרס ע"י אוטובוס. לא נודע על מותו עד שריח הגופה הסגיר את קיומה שם.
השומר החדש היה טיפוס מוזר במיוחד: גדול ומפחיד, בעל שיער ארוך ומבולגן – אבל רציני, וקצת תמוה. בערב שישי ישב מיכאל על פסנתר-הכנף שבחדר האוכל כדי לנגן. הגיע אליו השומר ובקול "פְרֶחִי" ומחוספס אמר לו את שם היצירה והמלחין שהוא מנגן. מיכאל היה מופתע: "נכון".
"אתה לא מנגן אותה טוב", אמר השומר וישב לנגן אותה במקומו. השומר סיפר למיכאל שכבר עשרים שנה הוא לא ניגן, אבל פעם הוא ניגן את הקונצ'רטו של ליסט. כך קרה, שעד שתיים בלילה הוא ישב שם וניגן סונטות, פוגות, נוקטורנים ופרלודים, מזיכרונו בלבד ובני קיבוץ באו והאזינו במשך כמעט לילה שלם.
בבוקר שלמחרת מיכאל הלך ליד הצריף והשומר יצא אליו עצבני במיוחד. "מה עשית לי!", הוא צעק עליו, "כבר עשרים שנה שלא ניגנתי! הכל באשמתך". מיכאל הרגיע אותו והזמין אותו הביתה לשתות כוס קפה, שם הוא סיפר לו שבצעירותו הוא היה פסנתרן מקצועי. הוא ניגן בקונצרט עם התזמורת של פאריס ובקונצרט בכורה משותף עם פייר בולז. הוא גם למד ג'אז ואחר-כך הצטרף לכת של רינה שני, ששכנעה אותו שהוא לא אוהב מוסיקה ושהוא מנגן בגלל אמו. הוא נדר שלא ינגן יותר ועמד בנדרו במשך עשרים שנה, עד שמיכאל, שהעז לנגן בקרבתו, הרס הכל.
זמן קצר לאחר-מכן השומר נעלם, אין איש יודע אין.

ד.

פנינה זלצמן, המורה של ליאור, היא מפעל שלם – כך הגדיר אותה מיכאל. היא המורה לפסנתר הכי גדולה שיש בארץ. ליאור סיפר שפעם היא השמיעה לו הקלטה של ביצוע נוקטרון של שופן. "לא יכול להיות שיש הקלטה כזאת!", הוא אמר לה, "אף אחד לא מנגן כל-כך טוב". הוא אמר שזה היה ביצוע מושלם, עצוב באופן שאי-אפשר לתאר. וזה הסיפור:
בתחרות ארתור רובינשטיין מספר שמונה היא השמיעה את ההקלטה לחבר השופטים וביקשה מהם לנחש מי מנגן. הועלו שמות הפסנתרנים הגדולים בעולם. "זה תלמיד שלי, בן תשע", היא אמרה להם, וכשלא האמינו היא הציגה אותו בפניהם. הם היו בטוחים שהוא הנכד שלה: ילד קטנטן. הוא טיפס אל המושב של הפסנתר וניגן. בן התשע הזה היה תלמיד של פנינה זלצמן במשך ארבע שנים בסך-הכל. מדובר בגאון ממש. רק בעיה אחת הייתה לו – הוא הסכים לנגן רק במינור. לא סולמות ולא סונטות מז'וריות, לא מוסיקה מודרנית – רק מינור! כשהוא היה בן אחת-עשרה היא הציגה אותו בפני ארתור רובינשטיין וזה הפעיל מיד את קשריו וארגן לו סיבוב הופעות סביב אירופה. הוא העניק לו דבר שלא העניק לאיש מלבדו – מדליה ועליה חרות: לפסנתרן הטוב ביותר שהכרתי והטוב ביותר שאכיר, ארתור רובינשטיין. מספר שנים לאחר מכן היא החליטה שהוא כבר בשל להופיע גם בארץ. בקונצרט שנערך במשכנות שאננים היא הסבירה שזו הפעם הראשונה שהוא מופיע בארץ כיוון שהיא חששה שאנשים רעים יקלקלו אותו. הקונצרט הושמע ברדיו ומסופר כי אנשים הגיעו באמצע הקונצרט ורבו מכות כדי להיכנס דרך התורות הענקיים שהצטברו מחוץ לאולם.
יום אחד אביו החליט שזה לא בסדר שבנו מנגן רק במינור ורק מנגינות עצובות ושהוא ייקח אותו למורים שמבינים במוסיקה. יאלי וגמן – (באותו הרגע מיכאל מתגלגל מצחוק. ליאור מבין. אנחנו מחכים לסוף הסיפור בשביל להבין גם) – יאלי וגמן הסכים עם האבא: הילד צריך לנגן סולמות ואטיודים, פנינה לא מבינה כלום בפסנתר. כך קרה שהילד הגיע לשיעור עם פנינה, ניגן ואלס של שופן, אמר לה שלא יוכל לפגוש אותה יותר ועזב. פנינה, שהייתה קשורה אליו אפילו רגשית ושליוותה אותו בכל הופעותיו באירופה, התקשרה אל אמו שהסבירה לה את העניין.
בשיעור הראשון יאלי וגמן הכריח אותו לנגן סולם וסונטה בדו מז'ור של מוצארט. בסוף השיעור הילד, אלישע אבס, עזב סופית את נגינת הפסנתר והיום הוא שחקן כדורגל בליגה ג'. לפני שנה, כך הוא סיפר, שמע ליאור את ההקלטה שוב. היא נשארה מדהימה כמו שהייתה – עצובה באופן שאי-אפשר לתאר.

ה.

ברגע שליאור גמר לספר את הסיפור ביקשתי ממיכאל שיספר על יאלי וגמן – למה השם גרם לו לצחוק?
"קודם כל, הוא גאון", ככה אמר מיכאל.
"הוא היחיד שחי כהומלס מתוך בחירה", אמר ליאור תוך צחוק גדול.
"רגע", סידר מיכאל, "נתחיל בהתחלה:

יאלי וגמן הוא בן למשפחת פועלים בבאר-שבע. הוא התחיל ללמוד פסנתר קלאסי ונהיה פסנתרן קונצרטים. הוא מהפרשנים הטובים ביותר של שוברט ושל בטהובן, בארץ ובכלל. הוא נשא לאישה מישהי מקיבוץ שמר ועבר לגור שם. כשהם התגרשו הוא נשאר והיא עזבה את הקיבוץ. הוא גר שם ועבד במשק, ובערבים היה נותן קונצרטים. בשלב מסוים נמאס לו והוא הודיע שהוא פורש מהנגינה. הוא נהיה הנהג של הקיבוץ ומספרים שכמה זקנות קיבלו התקף לב: הוא נהג במאה וחמישים קמ"ש, הרס כמה מכוניות בתאונות. כזה מין איש – עצבני ומשוגע.
יום אחד הוא הודיע על שובו לעסקי הנגינה בקונצרט חגיגי שיערך בתיאטרון ירושלים", בשלב הזה הסיפור של מיכאל הופיע בחלקיקים קצרים בין התגלגלות לצחוק משתולל, "הביאו את פסנתר הכנף היקר ביותר", הוא ניסה להמשיך, "כיוונו אותו במיוחד. יאלי ניגן יצירה מאת בטהובן ויצירה מאת שוברט. בסוף הקונצרט הפסנתר היה בלתי-שמיש. הוא שבר את כל הפטישים, עיקם את הפדל – בכזו עוצמה והתלהבות הוא ניגן", מיכאל תיאר את הנגינה שלו כשהידיים עולות חצי מטר בין נחיתה לנחיתה על הקלידים ושאר הגוף מדלג מעלה ומטה בדומה לריקוד שבטי מדרום אפריקה שלפני הקרבת קורבן אנוש (זו האסוציאציה האישית שלי…), "התיאטרון הפסיד אלפי או עשרות אלפי שקלים מהקונצרט הזה. יאלי היה כל-כך מבויש שהוא לא דיבר מילה עם איש במשך שנה. הוא עבר לגור בחיפה בדירה שכורה ונכנס לחובות, עד שיום אחד הוא הודיע לבעל הדירה שהוא לא יכול להחזיר את החובות והוא עוזב את הדירה.
עברו כמה שבועות עד שבעל מכולת גילה שבגן הציבורי מול המכולת ישן איש שלא ממש נראה כמו פועל רומני. חברים של יאלי אירגנו תרומות ועזרו לו לשלם חובות. האקדמיה בתל-אביב הציעה לו משרת פרופסור והוא סירב ובמקום זה הוא נהיה מרצה באקדמיה למוסיקה בירושלים".

"הוא מכיר הכל", אמר ליאור, "הוא פשוט מכיר הכל. הוא היה בין שלושת הבוחנים שלי בקרן-שרת, אני כולי במתח: רק שיתנו לי לנגן ולצאת, ופתאום הוא מתחיל – 'רגע!'. הבאתי יצירה של איזה מלחין ישראלי שאף-אחד לא שמע עליו והוא מספר על שנת הולדתו ועל קורות חייו ולסיום על היצירה – 'הפרק השני יפה. הפרק השלישי מאוד קשה. אפשר לשמוע את הפרק השלישי בבקשה!' – ". מיכאל סיפר שאותו הוא בחן לקרן-שרת בקומפוציה: 'אתה מחשיב את עצמך למלחין?! אתה אוהב מוסיקה ישראלית?!' – כך הוא ציטט אותו – 'שירת ישראל מאת אחטן-זאכטן: באיזה מודוס היא?!'. מיכאל סיפר שהוא בחן אותו יחד עם סדיי. "סדיי?!", אמר ליאור, "בעקבות קונצרט אחד סדיי בוא לדבר עם פנינה זלצמן…

ו.

ראיתי אותם מדברים על הפסנתרן במשך כמה דקות ואז פנינה ניגשה אליי ולחשה לי: 'באיזה שפה זה היה?'. סדיי היה מנהל האקדמיה במשך תקופה מסויימת והוא החליט שכל בוגר של האקדמיה צריך להכיר אותו אישית, לכן הוא פתח קורס חובה שהוא העביר שהיה לו שם… דיסיפלינריות בהבעה מוסיקלית, או משהו כזה. לאף אחד אין מושג על מה היה הקורס. הוא עמד והרצה במשך שעה שלמה ובסוף השיעור לא ידעת על הוא דיבר. פעם בא שידלובסקי לבקר אותו בשיעור ובשלב מסוים הם העלו מאמר צרפתי והם דיברו על המאמר במשך חצי מהשיעור בצרפתית מוחלטת, התלמידים – כולם מוסיקאים – לא הבינו מילה. ישבו בשקט כל השיעור.
גם לשידלובסקי היה שיעור באקדמיה: חציו הועבר באנגלית, כיוון ששידלובסקי לא דיבר עברית, וחציו השני ברוסית כיוון שגם אנגלית הוא לא ידע משהו. שידלובסקי וסדיי היו צמד חמד".

"סדיי היה הולך ככה: – ", תיאר מיכאל בהליכה זקופה באופן מגוחך ובהנד הראש ימינה ושמאלה – מעין הפגנת נוכחות טקסית. "הוא היה מאוד גבוה".
"שידלובסקי, לעומת זאת", אמר ליאור, "היה ננס מכופף והלך ככה: – ", והוא הדגים דילוגים נמרצים בגב מקופל. "והם היו חברים טובים. לראות אותם הולכים ביחד הייתה חוויה לא מהעולם הזה…"

מיכאל סיפר שאחרי בכורה של יצירה מאתו בא אליו שידלובסקי ואמר במבטא כזה שכשמיכאל חיכה אותו הכיסא שלי חרק מרוב שצחקתי: "זה שהקהל אהב את היצירה שלך לא אומר שהיא טובה", והלך. מיכאל נשאר לעמוד בפה פעור ומישהו שראה אמר לו: 'עזוב, זה שידלובסקי'…

ז.

עודד אמר שגם על אנדרה יש סיפורים. פעם היתה בביה"ס חזרה ארוכה, בקיץ, ואנדרה הוריד נעלים. אחרי החזרה הוא נסע לאקדמיה עם נעל אחת וחזר משם כדי לקחת את השניה, כי לא הרשו לו להכנס.
פעם אחרת היה תרגיל של מכבי אש. תרגיל רציני – עם ניידות וזרנוקי מים… כולם צריכים היו להכנס למקלטים, ומיכאל, שהיה אז מחנך, עבר בין כיתה לכיתה לבדוק שלא נשאר אף אחד ובאחת הכיתות הוא ראה את צח דרורי ואת אנדרה יושבים ומנתחים את "תמונות בתערוכה" של מוסורסקי – אי-אפשר היה לשמוע כלום: השפריצו מים על החלונות, השמיעו אזעקה. מיכאל צעק, כדי שהם ישמעו, שיש תרגיל ושהם צריכים לרדת למקלט, אבל אנדרה לא הסכים להקשיב: 'אני בשעיר!'.

ח.

"הייתה תקופה שעבדתי בקיבוץ בלול". מיכאל סיפר אחרי שעברו כמה רגעים של שקט ושל התאוששות מהצחוק, "הייתי אחראי על המתנדבים: להדריך אותם בעבודת הלול. בין המתנדבים היה אחד סגור ומופנם, שהשיחות היחידות שהיו לנו היו הסברים, לפעמים, ותו לא. באחד מן הימים ההם חגגתי את יום הולדתי במסיבה והזמנתי את כל העובדים. כשהזמנתי את יוהאן הוא הופתע וסיפר לי שיום ההולדת שלו חל באותו התאריך עצמו. אחר-כך התחלנו לדבר ולשאול האחד על השני. גילינו שיוהאן חי בעיירה קטנה בדרום גרמניה, אותה העיירה ממנה גורשה משפחת אמי עם פרוץ המלחמה. הבאתי את יוהאן לפגוש בסבתי ורק כשהם דיברו זה עם זה התחוור לי, עד כמה, בדיוק מדהים, המבטא שלהם היה יחודי וזהה כל-כך. כשיוהאן אמר מה שם משפחתו, ידעה סבתי לומר לו בדיוק את הדרך לביתו בעיירה ומה מיקומו שם.
כאשר שנים לאחר מכן ביקרתי בעיירה בטיול שורשים, ביקרתי גם בביתו של יוהאן. היתה אוירה טובה, קיבלו אותי בסבר פנים יפות, האכילו והשקו, אבל הרגשתי מראשית שאבי יוהאן מרוחק במידת-מה, מאופק. אחרי הארוחה, משישבנו בסלון, סיפר האב על היום שבו הגיעו העגלות והועמסו בשתי משפחות יהודיות רחבות היקף. ועוד הוא סיפר על הבוקר שלמחרת, שהאוויר בעיירה היה סמיך מפאת השקט הנורא שהשתרר בה. הקול שלו רעד", כך סיפר מיכאל בקול רועד ובעיניים דומעות, "והעיניים שלו דמעו. זה היה מרגש כל-כך. אני עוד בקשר עם יוהאן עד היום".
האוויר במשרד נהיה סמיך מפאת השקט הנורא שהשתרר בו.
"עכשיו כבר אי-אפשר לספר כלום", אמרה סיוון אחרי רגעים ארוכים של שקט.

"עכשיו יש לי סיפור אחד מצחיק וסיפור אחד רציני".
הרציני יותר מתאים כרגע, הסכמנו.

ט.

"זה הסיפור על אבא של דינה – – " נקטע המשפט של מיכאל כשהתחלתי פתאום לצחוק צחוק אדיר מתפרץ ובלתי נשלט למשמע השם דינה, שאיננו שם מצחיק עד כדי צחוק רם ומתגלגל. אמנם יש בו נימה קלה של חיוך, אבל מקור הצחוק שלי, סביר להניח, בעצבים המתוחים שעורר בי הסיפור הקודם.
"מה שניר עשה עכשיו הוא השיטה השלישית של יהודים להרוס בדיחה", ליאור שינה באשמתי את הנושא, "השיטה הראשונה היא כשהכותרת מסגירה את הפואנטה – 'אברמ'לה, ספר להם את הבדיחה על הישראלי שקורא לאשתו פרה'. השיטה השנייה היא כשמתווכחים על הפרטים – 'ישראלי, אנגלי וצרפתי יושבים במסעדה'
– 'זה לא אנגלי, זה אמריקאי!'
– 'אז האמריקאי אומר: HONEY…'
– 'לא! הצרפתי אומר קודם!'.
השיטה השלישית היא כשצוחקים לפני הפואנטה – 'אז הצרפתי אומר' ולהתחיל לצחוק כאן רק בגלל התואר: צרפתי!".

י.

זה הסיפור על אבא של דינה. "זה הסיפור על החיים שלי", ציטט מיכאל, "אתם יכולים לבחור אם אתם מאמינים או לא, הוא סיפור מדהים ואמיתי על צירופי מקרים בחיי אדם, הוא עלול להשמע מופרך, אבל זה הסיפור על החיים שלי, וכזה הוא".
אבא של דינה נולד וגדל בכפר קטן בגרמניה. הוא הגיע לגיל הנעורים והאושר כשהנערה שהתאהב בה מאנה לברוח עמו מגבולות גרמניה בשל המלחמה המתקרבת ובאה. כך הם נפרדו כשהוא נס על חייו לעבר הגבול השוויצרי. בשוויץ, קרוב לגבול, הוא פגש איכר שמוכן היה להחביא אותו בתמורה לעזרתו בעבודה החקלאית. המצב היה נח במשך שנה – בזמן שקדם לפניית האיכר אליו, שבשל עקרותו ורצונו בילד, הוא מבקש ממנו להפרות את אשתו. משביקש העובד לסרב, איים עליו שיסגיר אותו לנאצים. בלית-ברירה ידע העובד את אשת האיכר, וזו הרתה.

חשש האיכר פן יקום רומן בין השניים ואסר עליהם להיפגש. אך לא איכר יוכל לטבע האישה, להתאהב בגבר שברחמה היא נושאת את בנו, ומנסה היתה לפוגשו בסתר. לא צו של איכר הוא שיגבר על יצרו של איש, להתאהב באישה שנודעה לו ושמבקשת את אהבתו. ורומן אכן הוקם. האיכר העביד את אבא של דינה עבודת פרך קשה מנשוא, משעות שחרית שלפני זריחה ועדי ליל.
מקץ חודשים תשעה במספרם נתרחשו שתי התרחשויות: אישה אחת ילדה בן זכר ונהייתה לאם, ויהודי אחד נהיה לאב והוסגר לידי הנאצים בידי מעבידו. ואם האמין הלז כי ידע עבודת פרך, לימדוהו הגרמנים במחנה העבודה כי איננו יודע. ושואתו שואה הייתה, ודומה לשואה שהיתה לרבים כל-כך כמוהו, ומשהכניעה אותו העבודה, נשלח למחנה השמדה שנכבש על-ידי הסובייטים רגע לפני שרפתו, וכך הוא ניצל לטובת השבי הרוסי ושב לעבודת הכפיים, המלווה, הפעם, גם בכפור עז.

בתום המלחמה עלה אבא של דינה על ספינת מעפילים בדרכה לארץ ישראל. על הספינה הוא פגש באהבת נעוריו שעזב אחריו בכפר קטן בגרמניה. לא זמן רב עבר והשניים נשאו והשתקמו באחד הקיבוצים שבצפון ארץ ישראל. נולד לשניים בן זכר ומקץ שנים טובות שעברו עליהם היתה האם הרה בשנית, כדי להעניק לאבא של דינה את התואר, שניתן לו משום שדינה גדלה והיתה לאישה המתגוררת בשדה בוקר, ודרכה פגש מיכאל בסיפור.
אך הננו, נוטים להיות אנשים בשלים, שאת תמימותם השאירו מאחור, אי-שם בסיפורים שעודד סיפר על אנדרה, וצפוי, על כן, שנדע מראש כי טבען של שנים טובות להסתיים באסון כבד. ובאחד מן הימים ההם הדריך בנם של הנ"ל מתנדב גרמני בשימוש בטרקטור כשלפתע החלה הפצצה סורית, ואחד הטילים פגע ישירות בטרקטור והמית את השניים מיידית.
מקץ שנה נותר האב בודד ויחיד כשאשתו נפטרה משברון לב כבד, שלא הרפה ממנה זמן כה רב. בעצתם של חברים הוא יצא לשוויץ, לפגוש בבנו שלא הכיר.
הוא זכר בדיוק את הדרך, הכל נשאר בדיוק כפי שהיה. הגיע אל הבית ודפק על דלת הכניסה. כשהאיכר פתח את הדלת הם זיהו זה את זה מיד. שניהם שתקו. שתיקה שלא נשתקה מאז דברי כל הימים נשתקה שם. והתבוננות. וזמן ארוך וריק עבר שם.
בסופו של דבר סיפר האיכר את הסיפור שמוכרח היה לספר. אשתו מעולם לא נפרדה מאהבתה לעובד, ומשהגיע בנה לגיל הנעורים והאושר סיפרה לו את האמת על אביו, ומאחר שהלז נמלא בכעס לבעלה של אמו וברגשי ציונות, עלה עם אמו על ספינת מעפילים בדרכה לארץ ישראל. לא זמן רב עבר והשניים השתקמו באחד הקיבוצים שבצפון הארץ, ומקץ שנים טובות מת הבן כשאחד הטילים מהפצצת פתע סורית פגע ישירות בטרקטור שלמד להפעיל. עוד שנה ארוכה של צער עברה על אמו לפני ששברון הלב, שלא הרפה ממנה זמן כה רב, גבר עליה וגם היא השיבה את נשמתה לבורא.

"זה הסיפור על החיים שלי", סיכם אבא של דינה בציטוטו של מיכאל, "אתם יכולים לבחור אם אתם מאמינים לו או לא, הוא סיפור מדהים ואמיתי על צירופי מקרים בחיי אדם, הוא עלול להשמע מופרך, אבל זה הסיפור שלי, וכזה הוא".

« הכתם הקודם
הכתם הבא »