"מות אמי"

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | מופעים

מיני הצגת יחיד.

יושבת על הרצפה. לבושה בפיז'מה כחולה עם הדפס של דמות ילדותית מצוירת כלשהי.
רגל אחת דורכת על הרצפה ומקופלת צמודה לגוף והשנייה שכובה מקופלת סביבה.
הידיים והראש נשענים על הרגל ועל כרית המוחזקת ביניהם.

"החיים, ילדה, החיים יתנהלו עם שחר,
עד אז, ילדה, הירדמי עצמי עינייך.
הלילה כל חלום שלך ירווה בסהר,
אז נומי ושמרי חלומותייך."

מרימה את הראש למול הקהל:
"ושמרי חלומותייך?!"

בהאשמה. מחכה כמה רגעים במבט ישיר, בלי למצמץ:
"ושמרי חלומותייך?!"

בקול רם יותר, רועד, קצת כמו בכי:
"ושמרי…"

בקול גבוה ובלתי מאופק שנקטע בהתפרצות בכי, שמתגלגל והופך לצחוק. מחזיקה את פניה בשתי ידיים אחרי שאת הכרית היא מעיפה הצידה ונשכבת על הגב, פותחת את שתי רגליה הדורכות על הרצפה בברך מקופלת, למול הקהל.
הצחוק נרגע ונעשה להתנשמויות כבדות מלוות בחרחורים ובצרצורים מדי פעם.

"הלילה כל חלום שלך ירווה בסהר,
אז נומי…"

משכיבה את הרגליים על הרצפה בבת-אחת.
מחכה כמה רגעים ואז מתיישבת כשהרגליים עוד מפוסקות ואומרת בטון בטוח ומלא חיים:
"אמא'שלי מתה בליל ירח מלא.

המממ…
לא. שוב פעם:
אמא'שלי מתה, בליל ירח מלא.

החיים יתנהלו עם שחר."

מחכה כמה רגעים ומגחכת גיחוך דרך האף. אז עוד אחד ומצטרף גם צליל והצחוק מתגלגל בפראיות ובחוסר מעצורים, תוך שהיא חוזרת לכסות את פניה בשתי ידיים ונשכבת על הרצפה.
שוב הצחוק נרגע ונעשה להתנשמויות כבדות מלוות בחרחורים ובצרצורים מדי פעם.
מתיישבת תוך שהיא אומרת בקול מטופש וחסר אחריות:
"לא, לא, לא, עכשיו ברצינות"

משלבת ידיים ועוברת לטון רציני באופן מוגזם ומאולץ:
"אמא שלי מתה בליל ירח מלא.

הלילה כל חלום שלך ירווה בסהר…"

על ההברה "הר" האחרונה במשפט היא פולטת אנחת צחוק גבוהה, צורמנית וחסרת מעצורים, תוך שהיא מכה בידה על הרצפה בחזקה, ואז משתעלת. נהיית שקטה ומבוקרת.

"אוי… אני הורגת את עצמי."

נאנחת ומחכה כמה רגעים בשקט ובראש מושפל. עוברת לישיבה מזרחית.

"היא תמיד שרה את השיר הזה כשהייתי קטנה. כל ערב. והיא כיסתה אותי, ונתנה לי נשיקת לילה-טוב. ופעם הכל היה יותר טוב, אני חושבת. גם את הכרית הזאת"

היא קמה ולוקחת את הכרית. מחבקת אותה בעמידה.

"החיים, ילדה, החיים יתנהלו עם שחר,
עד אז, ילדה, הירדמי עצמי עינייך.
הלילה כל חלום שלך ירווה בסהר.

והכל היה כל-כך טוב.
…אבל.
…אבל אמא, אני אוהבת אותו!
כן, אני כל-כך אוהבת אותו. הוא כל פעם מביא פרחים ומסתכל עליי בעיניים הגדולות היפהפיות שלו.
ומחייך.

אלוהים…"

היא נאנחת ומסתכלת לשמיים כשהידיים שלה נרפות והכרית נופלת.

"איזה חיוך!
והוא היה עומד קרוב אליי, ומחזיק אותי בשתי הידיים, ומצמיד את השפתיים.
כן, אני כל-כך אהבתי אותו.
ולאט לאט, בעדינות נעימה הוא מפשיט כל חלק ומנשק את הפצע. זה כמעט טעים לו…"

עומדת בניצב לקהל ומדגימה בקול רך ועיניים עצומות למחצה. מתרגזת בבת-אחת ובגל כמו ילדות קטנות אומרת:
"אמא!"

עוברת לעמוד מול התנוחה הקודמת בזקיפות מוקצנת ומנפנפת באצבעה כמאשימה:
"את עוד ילדה! את לא יודעת מה זה לאהוב!"

נעמדת מול הקהל.

"לא! נעשה את זה מחדש!
אמא'שלי נרצחה בליל ירח מלא. השמיים היו שחורים לגמרי ורק נקודות אור בוהק של כוכבים ובאמצע ירח ענק ופצוע ומלא צלקות…"

חוזרת לתנוחה הראשונה ולטון הילדותי המרוגז:
"כן?! ואת מספיק מבוגרת בשביל לאהוב?! את כל-כך אוהבת את אבא שזה כבר לא משנה שאת בוגדת בו כל הזמן!"

נעמדת מול הפינה הנגדית לכיוון הקהל. הולכת לאט בטון שקט ובראש מושפל:
"אמא אמרה שאם אני הולכת אליו, אז שאני לא אחזור. שהיא אוהבת אותי, ודואגת לי, ואכפת לה ממני"

נעמדת ומרימה את הראש:
"אבל אני באמת אוהבת אותו. לחלוטין. כל פרט קטן שיש בו, ואם הוא צוחק יותר מדי הוא מתחיל להשתנק"
מדגימה השתנקות עם יד על החזה.

"כל-כך נפלא! וההליכה שלו…
כשהוא מדבר מהר מדי והמילים שלו נבלעות אחת בתוך השנייה…
והוא כל-כך יפה. לפעמים הוא מתגלח ונראה כמו ילד בר-מצווה שכל העולם רק רוצה לאהוב ולשמח וגשם של סוכריות צבעוניות נופל עליו ויש מסביבו הילה כזאת של ניקיון ו…
אלוהים! אני כל-כך אוהבת אותו!"

חוזרת לתנוחה הראשונה ולטון הילדותי המרוגז:
"כן?! ואת מספיק מבוגרת בשביל לאהוב?! את כל-כך טובה בזה שכל ערב את אוהבת מישהו חדש!"

הולכת קדימה ונעמדת מול הקהל. מתנשפת. מחזיקה את המצח בשתי ידיים. מחכה כמה רגעים.

"אמא אמרה שהיא רוצה שיהיה לי טוב. שהוא רע אלי, ופוגע בי, והיא לא יודעת יותר איך לעזור לי. היא אמרה שאם אני הולכת אליו, שאני לא אחזור."

רוכנת ומקפלת ברכיים באימוץ ומושכת לעצמה בשיער. צורחת.

"די!"

מתנשמת ומתנשפת בכבדות.
קמה ומתהלכת מלאת אנרגיה הלוך ושוב.

"היא חשבה שהיא עושה לי טוב?! אני לא מבינה?! שאם היא תאיים עלי שלא לחזור אז אני גם לא אלך?!
זה לא עובד ככה, אוף, זה לא עובד ככה!
לכל הרוחות! למה היא לא מבינה?!
אני אוהבת אותו! אני באמת באמת אוהבת אותו!"

מתנשמת בכבדות עם חרחורים ושנירקוקים. משתעלת.
לאט נרגעת. מפסיקה להתהלך.

"אמא לא מסוגלת להבין את זה, היא לא אהבה אף פעם באמת."

מתיישבת באיטיות בישיבה מזרחית, מחזיקה את הכרית.

"היא לא מבינה שזה שווה את זה. שהצלקות נהיות יפות. שכלום לא משנה – אני פשוט אוהבת אותו. השאר לא אכפת לי. ואני יודעת שהיא אוהבת אותי ודואגת לי, אבל הייתי מוכרחה ללכת.
היא לא יודעת. היא לא הייתה שם כשהוא בא לבקש סליחה, והיה עצוב כל-כך, ומתחרט. עם איזה פרח עלוב, והחיוך הביישן שלו…"

מתנדנדת מצד לצד.

"הלילה כל חלום שלך ירווה בסהר,
אז נומי, ושמרי חלומותייך."

מתנדנדת קדימה ואחורה יותר ויותר. מחזיקה את פניה בשתי ידיים ובוכה בשקט. הבכי הולך ומתחזק. הידיים עולות אל המצח. היא חסרת אונים. קוראת בכעס ובבכי תוך שהיא נעמדת ומתבוננת הצידה.

"את חושבת שאת עושה לי טוב?! אני לא מבינה?! שאם תאיימי עלי שלא לחזור אז אני גם לא אלך?!
זה לא עובד ככה, אוף, זה לא עובד ככה!
לכל הרוחות! למה את לא מבינה?!
אני אוהבת אותו! אני באמת באמת אוהבת אותו!"

נעמדת בוכה. לאט לאט נרגעת. נעמדת ממול ומפנה אצבע בטון מאשים:
"את עוד ילדה! את לא יודעת מה זה לאהוב!"

רגע לפני שהמשפט מסתיים היא נפנית אל הקהל והולכת קדימה. מתלהבת, כמו מספרת בדיחה:
"אוקיי, אוקיי, אוקיי, ככה זה הולך:
אני רצחתי את אמא,שלי בליל ירח מלא."

מיד אחר-כך היא מסתובבת על צירה ומשנה לחלוטין פוזה:
"היא מה אמרה?!"

נהיית שקטה וביישנית. עצובה:
"היא אמרה שאם אני באה אלייך הערב, אז שאני לא אחזור"

חוזרת לדמות הקודמת:
"למה מה? אנ'לא מספיק טוב בשבילה?!"

שוב שקטה:
"היא חושבת שאתה…"

נקטעת מהראשונה:
"מה אני?!"

"לדעתה אתה אלים"

"אני אלים?!"

נושמת כדי להתגונן

"מה את אומרת?! בת זונה! בת כלבה! תמותי! למה מה?! אנ'לא מספיק טוב בשבילה?! לכי תזדייני! מוצצת! מה את לא סומכת על הבת שלך?!"

"היא דואגת לי" נואשת. נרעדת.

"דואגת עלק! אני אראה לה מה זה אלים! בת פרה! תמותי!"

"לא!" בהלם. בחוסר אונים. "אמא!" צורחת.

רועדת מאוד. בוכה בקול. ידיים רועדות נעות מהפה, לפנים, למצח. הרבה זמן. יורדת לברכיים. בוכה בשקט. לוחשת.

"אמא…"

קצת נשקטת. לאט מאוד. ברעד.

"השמיים היו שחורים לגמרי ורק נקודות אור בוהק של כוכבים ובאמצע ירח ענק ופצוע ומלא צלקות…

אמא…

הלילה כל חלום שלך ירווה בסהר."

זמן ארוך מאוד. שקט. בכי דועך.
מתיישבת על הרצפה ברגל אחת מקופלת לצד והשנייה ישרה מעליה.
יד נגדית מקופלת לצד והשנייה עולה אל המצח.

בכעס מאופק. עוקצני:
"כן?! ואת מספיק מבוגרת בשביל לאהוב?! את כבר זקנה מרוב שאת אוהבת! כבר עוד מעט תמותי!"

מגחכת דרך האף ואז צוחקת צחוק מבודח. הצחוק נהפך לבכי שקט ורעד. לחש.

"אמא…

החיים, ילדה, החיים יתנהלו עם שחר,
עד אז, ילדה, הירדמי עצמי עינייך.
הלילה כל חלום שלך ירווה בסהר,
אז נומי, ושמרי חלומותייך."

|| כל הכתמים בקטגוריה: מופעים ||