ניר כבר לא אוהב צבעים

פורסם בתאריך | 1 במאי 2019 | בקטגוריה | סיפורים

א.

"אני כבר לא אוהב צבעים!" הכריז ניר בכעס, כשחזר מבית הספר. אימא רק חייכה ותלתה את המעיל החדש שהתלכלך בבוץ על המתלה. "אני לא אוהב את הילדים בכיתה, אני לא אוהב את המעיל החדש, והכי הרבה, אני לא אוהב צבעים!". הפנים שלו היו כל-כך חמוצים, עד שאם הם היו ירוקים, אפשר היה לחשוב בטעות שהוא מלפפון חמוץ.

למעיל החדש שאימא קנתה לו באמת היה צבע של מלפפון חמוץ. אתמול בלילה ירד הגשם הראשון, והיום ניר לבש את המעיל החדש לכיתה. "אל תקפוץ בשלוליות" אמרה לו אימא "שלא תלכלך את המעיל החדש." וניר לא קפץ, כי הוא לא רצה להכעיס את אימא, וגם בשביל שהמעיל יהיה נקי כשהוא יגיע לכיתה, וכל הילדים יראו אותו. אבל בסוף היום, כשחזר הביתה, ניר קפץ בכל השלוליות. דווקא, כדי שהמעיל יתלכלך, המעיל הירוק המכוער הזה.

"אם לא היית קונה מעיל מכוער, לא הייתי מלכלך אותו!" הוא אמר לאימא. אימא התיישבה לידו, והוא סיפר לה שכולם באו היום לכיתה עם מעילים חדשים, ולכולם היו מעילים יפים: אדומים וכתומים, כחולים וסגולים, ורק למעיל שלו היה צבע של מלפפון חמוץ. "הלוואי ובכלל לא היו צבעים בעולם. שום צבע. לא אדום ולא כתום ואפילו לא כחול. ובעיקר, הלוואי ולא היה צבע ירוק. ואז לאף אחד לא היה מעיל יפה יותר או מכוער יותר. כולם היו יפים באותה מידה."

אימא ניסתה לשכנע את ניר שהמעיל שלו היה יפה עד שהוא התלכלך בבוץ, ושבכלל מה שחשוב זה רק אם המעיל מחמם ומגן מפני הגשם. אבל ניר לא ויתר. היא גם הסבירה לו שבזכות הצבעים העולם יותר מגוון, שבלעדיהם הוא יהיה הרבה יותר משעמם. אבל ניר לא השתכנע: "לא נכון!", הוא התרגז "העולם יהיה הרבה יותר טוב בלי צבעים."

"היזהר לא להעליב אותם. תאר לעצמך שמישהו היה אומר שהעולם יהיה יותר טוב בלעדיך." חייכה אימא. היא אמרה את זה בצחוק, בתור בדיחה. אבל את ניר זה לא הצחיק. כבר היום בכיתה הילדים צחקו עליו וזה הספיק לו. "לא אכפת לי" הוא אמר "מצדי שכל הצבעים יעלבו ויברחו מכאן לאי בודד!".

אימא של ניר לא רצתה שהוא יהיה עצוב. היא הכינה לו שוקו חם וסיפרה לו סיפור לפני השינה. חלומות מתוקים ולילה טוב.

ב.

למחרת בבוקר ניר התעורר. בהתחלה הוא לא זכר איפה הוא נמצא. זה קורה לפעמים, בייחוד כשהולכים לישון עצובים. אבל אחרי כמה רגעים, כשהוא התיישב על המיטה והסתכל מסביב, הוא נזכר בכל מה שקרה ביום שעבר והבין: זה החדר שלו, רק בלי צבעים. הסדינים היו בלי צבעים, השטיח, התמונות על הקיר, הקיר. לא היה שם אדום ולא כחול או סגול. שום צבע בכלל.

"וופי!"

ניר קפץ מהמיטה ורץ לכניסה. זה הצליח: המעיל שלו היה המעיל הכי יפה, והכי לא בצבע ירוק שיש. אפילו כתמי הבוץ נראו עליו כמו קישוטים חסרי צבע. ניר כל-כך שמח.

בחוץ שוב ירד גשם והיה קר מאוד. בדרך-כלל בקרים כאלה שנואים עליו, ואין לו בכלל חשק לצאת מתחת לשמיכה. אבל הבוקר הזה היה מיוחד. הוא הסתכל מהחלון. לא היה שום זכר לצבע. לא רק בגלל המעיל ניר התלהב, אלא שהעולם כולו היה נקי וחלק. כמו האופניים שנשברו פעם, כשניר התנגש באבן ונפל, ואחרי שבוע הוא קיבל את האופניים מתוקנים ונקיים, שזה אפילו יותר טוב מחדש – כי זה בדיוק כמו חדש, אבל זה אותם האופניים שהוא מכיר ואוהב. ככה היה עכשיו העולם.

השעון הגדול בסלון הראה את השעה שבע ורבע, ואימא מעירה את ניר רק בשבע וחצי. ניר כבר יודע לקרוא שעון, כי אבא שלו לימד אותו בקיץ שעבר. אבא של ניר הוא הכי חכם, אבל גם ניר חכם, בשביל ילד. הוא התיישב על הספה בסלון, אחר-כך נשכב ואז נרדם. הגשם חסר הצבע המשיך לדפוק על החלון בשקט. בתוך הסלון הדהד רשרוש חורפי, מעט נוגה. צללים נחתו מהחלון הנשטף וצפו על החדר. על פניו הרדומות של ניר ניסך חיוך, ורבע השעה חלפה בלי לחלוף. כאילו בין זמן שעובר לבין זמן שעובר התקפלה לה רבע שעה אחת של נצח. רבע שעה אחת שהזמן לא חל בה. כמו ציור, שהוא רגע אחד בלבד והוא גם נצח בבת-אחת. אלא שהציור ההוא, חסר הצבעים, של ניר הנרדם על ספת הסלון, היה תחום בין שבע ורבע לבין שבע וחצי, כאשר אימא באה להעיר אותו. ושוב דפיקות הגשם בחלון סימנו את הזמן העובר ולא את זה שאיננו עובר. והנה כבר ניר לבוש והכריכים בתיק והנה יום חדש עומד להתחיל.

ג.

לפעמים יש ימים לא טובים, שאתה קם בבוקר ושום דבר לא טוב ואתה רק מחכה כל היום שכבר יגיע מחר. לפעמים יש ימים טובים, שאתה קם עם מצב-רוח טוב לקראת דבר-מה חדש ומעניין. אבל הימים הכי גרועים, הם אלו שאתה קם בהם שמח לקראת משהו, אבל אחר-כך מתאכזב ומתעצב והכל רע. את הימים האלה ניר הכי שונא. כזה יום היה אתמול, כשהוא רצה להראות לילדים בכיתה את המעיל החדש והם לעגו לו, וכזה היה היום, בגלל הצבעים.

ככל שניר המשיך ללכת בדרך, כן פחות ופחות הוא אהב את העולם חסר הצבע. הגשם ירד בכבדות על כתפיו הקטנות וטפיפותיו רחשו על השלוליות הריקות ועל השביל החסר. כל שהיה כמו לא היה והיה גם יחד, וכל שחי כמעט ולא חי. ניר צעד בתוך העולם וחיפש אותו בכל פינה. בכל עלה ועץ משוללי צבע ועל כל ניצן טפל. עיניו השחורות הבורקות היו ריקות עכשיו והביטו סביבו כמו מנסות היו לחפור בחלל סמיך ובלתי-נראה. כל המכוניות בכביש הגדול לצד המדרכה נסעו ללא צבעים והדליקו אורות בהירים וחיוורים, ובין מסלול למסלול הארוגות פרחו בשלל פרחי-חורף זהים וסתומים. ניר התחרט. הוא כבר כן אוהב צבעים.

ניר המשיך ללכת אל הכיתה. הוא מכיר את הדרך בעל-פה. כל בוקר הוא הולך בה וכל צהרים הוא הולך בחזרה. על השביל היה מונח מקל שנפל כנראה מאחד העצים. הוא הרים את המקל ונלחם תוך שהוא צועד בכל הרשעים בעולם. תמיד הוא ניצח, והדף אותם אחורה בלא מאמץ. זה עזר לו להתעלם מהגשם והקור, והוא יכול לשכוח לזמן קצר את הצבעים החסרים ואת כמה שמפחיד וריק בלעדיהם. אבל זה לא החזיק זמן רב, כיוון שמעט מאוחר יותר הוא הגיע אל הצומת האחד שאותו הוא צריך לעבור בדרך. הצומת היה מבולגן. ניר יודע לחצות את הכביש: רק כשהרמזור ירוק. הוא רואה מבוגרים שממשיכים ללכת בכלל בלי להסתכל, אבל הוא יודע כמה זה מסוכן, והוא אף-פעם לא יורד מהמדרכה כשהרמזור אדום. הוא עמד והסתכל מבוהל ברמזור. הוא לא ידע מה לעשות. הרמזור הראה כל מני אורות שהתחלפו מדי פעם, אבל אי-אפשר היה לדעת מתי הוא ירוק ומתי הוא אדום. היה ערפל, היה גשם, וצבעים לא היו. מכוניות אטומות עברו ועמדו ועברו באי-צבע, ואנשים בלי צבעים פסעו, או שהו רגע והמשיכו לפסוע בחוסר גוון. הצומת התנהל בבלגן ובאי-סדר ובאי-תנועה. ניר היה חסר אונים. הוא עמד קפוא על המדרכה וחיפש בעיניו הריקות אחר עצה ועולם וכמה לצבע.

"אני כן אוהב צבעים" הוא מלמל "אני מתנצל, אני כן רוצה צבעים, אני צריך אותם."

ד.

"סליחה, ילד." שמע ניר מאחוריו, אחרי שעמד שם כמה דקות עצוב ולא ידע מה לעשות. הוא הסתובב וראה זקנה קטנה עם פנים מקומטים והרבה סלים בידיים. "סליחה, ילד, אתה יכול לעזור לסבתא הזקנה לחצות את הכביש?" היא שאלה בקול של ארצות רחוקות לפני הרבה שנים וחייכה בחביבות. "העיניים שלי לא מה שהיו פעם", הוסיפה. ניר נתמלא גאווה.

"כמובן," הוא אמר "ותרשי לי לעזור לך גם לסחוב."
הוא לקח מידיה שני סלים והסתכל היטב ברמזור. בדיוק אז האור התחלף וצורת איש הולך הצטיירה עליו. ניר הביט, רק ליתר בטחון, לשני הצדדים. המכוניות לא זזו, ועכשיו כשהתבונן ברמזור שנית, ראה בבהירות שהאור ירוק.
"ירוק!" הוא אמר בנחישות והחל לחצות, והסבתא הלכה מיד בעקבותיו. בכוונה הוא לא הלך מהר, למרות שהוא אוהב ללכת מהר ולפעמים אפילו לרוץ. אבל הפעם הוא רצה להישאר בקצב של הזקנה, כדי לא להעליב אותה. הזקנה החזיקה בכוח בשני הסלים שנותרו בידיה וצעדה בפסיעות מאומצות. מבטה על מעבר החצייה. הם הגיעו אל הגדה הנגדית.

"כל הכבוד, ילד," היא חייכה. "תודה רבה."
ניר הושיט לה את סליה בחזרה והיה מרוצה. כבר לא ירד גשם. "איזה מזל שהיה אור ירוק", הוא אמר, והזקנה שדחפה יד לאחת השקיות וחיפשה דבר-מה, לא ענתה, וכנראה גם לא הבינה מה בדיוק העניין. אבל ניר ידע מה העניין. באמת מזל שהיה אור ירוק, הוא חשב לעצמו.
"הנה – " מצאה הסבתא "בבקשה. אתה אוהב שוקולד?" שאלה ושלפה מן השקית פחית של מלפפונים חמוצים. ניר הצטחק.
"לא תודה," אמר "אני מעדיף מלפפונים חמוצים." כי חשב שכך תוציא את השוקולד.
"אני מצטערת, אין לי", היא אמרה והחזירה את הפחית לסל.
"אין דבר." צחק ניר, והם נפרדו לשלום. הזקנה התבלבלה לרגע ופנתה לחצות את הכביש בחזרה, אבל ניר הזכיר לה שהיא בכיוון ההפוך.
"נכון" הודתה הסבתא, אמרה 'תודה רבה' שוב, ושוב הם נפרדו והמשיכו כל אחד בדרכו.

ה.

השמש קרצה מבין העננים. ניר פשט את מעילו וקשרו למותניו. אט נצטבעו עלי הצמרות גוון עמוק, חורפי, של ירוק. הנה, עוד מעט קט ויגיע ניר לכיתה. הצבעים חזרו אל העולם בזה אחר זה. הפרחים לבלבו בארוגות המפרידות בין מסלול למסלול. כל צבע וכל גוון שהופיעו נדלקו בעיניו של ניר כמו גפרור שנדלק בחושך. לפני כמה ימים, אולי קצת יותר משבוע, הייתה הפסקת חשמל. כל הבית החשיך וגם פנסי הרחוב לא האירו והשכונה כולה שרתה באפילה. אבא לא מרשה לניר לשחק בגפרורים, אבל בחושך הוא הרשה לו להדליק אותם, והם פרצו בבת-אחת באור אדום-כתמתם והשאירו כתם בוהק של אור בתוך האישון, גם אחרי שניר עצם את העיניים. כמו גפרורים מתוך החושך, התפרצו עכשיו הצבעים אל הפרחים ונצצו בסבך-הערפל שהלך ונמוג.

הנה, חלפו רגעים קצרים והעננים הלבנים והאפורים נפרצו פרצות דקות של שמיים תכולים. ניר צעד לעבר הכיתה, ולצדו נהיו המכוניות אדומות וכחולות וכסופות. ניר כבר יודע שהוא אוהב את הצבעים. טוב שיש צבעים בעולם. ציפור צבעוני במיוחד ויפהפה צייץ במעופו והתיישב על אחד הענפים, סמוך לקינו.

בכל-זאת, הרהר ניר, חבל שיש צבעים שמחים וצבעים חמוצים, והסתכל על המעיל שלו.

אבל מה זה?!

"וופי!" הוא קרא ודילג בעליצות אל שער בית הספר. המעיל שלו נשאר המעיל הכי יפה והכי לא בצבע ירוק-מלפפון-חמוץ שאפשר. רק למעילו-שלו לא חזר הצבע. אפילו כתמי הבוץ נראו עליו כמו קישוטים מכושפים וחסרי צבע. הוא נכנס בשער וצעד במסדרון המוביל אל הכיתה. לא חשוב עד כמה צבעי המעילים של הילדים בכיתה יפים, המעיל שלו מוכרח להיות היפה ביותר, כיוון שהוא היחיד שהוא חסר צבע לחלוטין! המעיל היה נקי וחלק ובלתי-נראה. ניר היה מאושר. נראה אם מישהו יצחק לו היום!

|| כל הכתמים בקטגוריה: סיפורים ||